השר אורי אורבך, מי שהיה בשנותיו האחרונות פוליטיקאי פעיל ובולט, מהבכירים שבמנהיגיו הפוליטיים של הציבור הדתי לאומי, יישאר עבורי תמיד איש תקשורת.
לפני שנים, כשהתחלתי את דרכי בתקשורת, הייתי נוסע איתו בוקר בוקר באוטובוס אגד קו 480 לאולפן רדיו קול חי בבני ברק.
אלו היו ימיה הראשונים של התחנה ההיא, והשיחות אתו בנסיעות הבוקר היו חלק מלימודי התקשורת שלי עצמי. לאורי היתה אירוניה דקה, וחוש מאוד קפדני למקצועיות. הוא העריך מקצועיות בכלל ומקצועיות תקשורתית בפרט ולא היסס להעביר ביקורת היכן שצריך.
פעם ראינו יחד שהנוסע בסמוך אלינו קורא בעיון רב את הטור שכתב אורבך בעיתון "ידיעות אחרונות". בחיוך מביך משהו אמר לי כמה מרגשים אותו הרגעים האלה.
רבים זוכרים לאורי את מאמרו המיתולוגי בבטאון נקודה, בו קרא לנוער הציוני דתי "הטובים לתקשורת". לא כולם מכירים את שלל הפעולות האחרות שעשה על מנת להחדיר בלב הנוער והצעירים הדתיים לאומיים כי התקשורת היא הזירה המרכזית שבה ניתן להשפיע על ההוויה הישראלית.
כשהקמנו את בית הספר לתקשורת של ערוץ 7, המעצמה השביעית, אורי שמח מאוד, בעיקר משום שראה בזה חלחול נוסף של ההבנה שיש להכשיר את צעירי הציבור הדתי לאומי המעוניינים בכך, לעשייה תקשורתית ברמה הגבוהה ביותר.
אורי היה איש חד לשון, ולא נמנע מהעברת ביקורת היכן שהוא חשב שהיא נחוצה וראויה. אולם, גם בביקורת שהייתה לו אף פעם לא היה רוע והוא מעולם לא חסך מילה טובה ממי שהיה זקוק לה.
הציבור הדתי לאומי יחסר את אורי, שהלך מאיתנו בטרם עת ממש, ואנשי התקשורת הדתיים יחסרו את מי שהיה במשך העשורים האחרונים "פטרונם הרוחני" כמעט.