לגיל ההתבגרות הודבקו כבר מטאפורות רבות. אחת מהן משתמשת ב"בין השמשות" כביטוי לאור והחושך המשמשים בערבוביה, עד שאינך יודע אם יום הוא או לילה. המתבגר מבלבל אותנו בהתנהגותו. הוא יכול להיות בוגר ואחראי שמרים את כל הסניף על כתפיו, וראש קטן וילדותי במה שנוגע ללימודים. לפעמים הוא רוצה להיות בוגר אך האחריות מפחידה אותו, וכתגובה הוא בורח לאזור הנוחות הילדותי שלו. הוא עדיין לא מבוגר, אך ממש כבר לא ילד, והמעבר הזה גורם לטלטלות הרבות שמסעירות אותו ואותנו כמבוגרים המלווים אותו.
והחברים כמובן. הם הופכים להיות העיקר ולא רק העיקר אלא גם הקריטריון למה נכון ומה אמת, מה צריך לעשות ומה לא. ההורים הם כבר לא החכמים ו"אלו שיודעים" או הכתובת לכל שאלה ומצוקה, ובמקומם יש את חכמת ההמונים והאינטרנט.
כשמכניסים לתוך המערבולת הזו מתבגר לקוי למידה וקשב, הקשיים מועצמים ביותר, במיוחד אם לא נעשתה עבודה תומכת בשלבים המוקדמים יותר. תחושת הנחיתות שמלווה אותו אל תוך ההתבגרות, מעמידה אותו שלא בקו אחד עם חבריו "הרגילים".
כשהמבוגרים הסובבים אותו לא מבינים את הגיל מצד עצמו ואת הלקויות והשלכותיהן, הפיצוצים הם כמעט בלתי נמנעים ובסדר גודל רחב יותר, כיוון שהלקויות מקשות מטבען על התפקוד היומיומי.
גם השינויים ההורמונאליים עושים את שלהם, וגורמים למתבגר לחיות בחוסר שקט. אין לו מדיניות חיים כי הוא בדיוק בשלב של בניית הזהות שלו. ואם אין לך זהות אתה צועד ב"מסע תחפושות" ולא רק בפורים. יום אחד הוא ברסלבר עם כיפה ופונפון, ויום אחד הוא פריק עם בלורית ענקית. יום אחד הוא עם ציצית צמר ותכלת על קברי צדיקים, ויום אחר הוא בקושי עם כיפה ובטח שלא תפילה. הוא מסתובב בעולם ומתנסה בכל הנקרה בדרכו. טועם קצת מזה וקצת מזה, מאמץ אל חיכו מפה ומשם ובונה את האני החדש שלו.
אצל לקויי הלמידה והקשב, השינויים הגופניים-הורמונאליים מצטרפים אל הלקות הנוירולוגית שגורמת לרבים מהם להקצנה התפתחותית. המחקר מצא אצל מתבגרים לקויי למידה וקשב סטייה התפתחותית, וכך הם מוצאים את עצמם עם התבגרות מוקדמת – כשהם נראים בוגרים מכפי גילם, או מאוחרת ונשארים אי שם מאחור – פער אותו ידביקו בדרך כלל בסוף התיכון. אלו האחרונים, יסבלו בדרך כלל מדימוי גוף נמוך שיצטרף אל תחושת הנחיתות הקיימת ממילא בשל הלקות.
גם ב"מסע התחפושות" מוצאים עצמם לקויי הלמידה והקשב מוקצנים לכל אחד מהקצוות. הם מעדיפים "תחפושת" אחת מזעזעת ופרובוקטיבית בעוצמתה שנותנת להם עוגן והסוואה למצוקתם. קבוצת השווים שלהם עשויה להיות מורכבת מחבר'ה כמותם – דבר שמסכן אותם יותר ומרחיק אותם מכל נורמליזציה. הם עשויים לתפוס את התפקיד של השובב או הליצן הכיתתי, וימשכו את הצוות החינוכי לעסוק בהתנהגותם במקום בעולם הרגשי שלהם שממנו הם בורחים.
לקויי הלמידה והקשב מגיעים לתיכון לאחר 8 שנים במסגרות חינוכיות שמטבען מדגישות את הלקויות שלהם, ויוצרות חוויית נחיתות ותחושת אשמה. המתבגר המתבוסס בתחושות אלו נמנע לרוב מלקבל עזרה שלה הוא כה נזקק. הזעם והתסכול שלו מופנים כלפי בית הספר והצוות החינוכי שנתפסים כאחראיים על תחושותיו הקשות. מנעד ההתנהגות בשנות התיכון ינוע בין תוקפנות ובוטות לבין הסתגרות והימנעות עד לנשירה סמויה וגלויה מבית הספר.
גם בבית המתבגר לקוי הלמידה והקשב לא מלקק דבש. כך כותבת ד"ר רונית פלוטניק בספרה "לגדול אחרת" בעמוד 102:
"בבית שבו מתנהל גידול הילדים ללא קשיים יוצאי דופן, נבנית חוויית אמון לא רק של הנער בהוריו, אלא במקביל גם של ההורים בנער, בכוחותיו וביכולותיו. הורות לנער לקוי למידה וקשב מאופיינת בפגיעה מתמדת באמון הבסיסי של ההורים בנער, בתחושה הקשה ש'לא ניתן לסמוך עליו'. הצורך להשגיח ולפקח הוא מכשול רגשי לא פחות מן הקושי המעשי. תחושת חוסר האמון מחליפה את מקומה של ההתפעמות המלווה הורים רבים בגידול ילדם. העדר ההתפעמות מצדם פועל כמנגנון מכאיב לנער עצמו, ה'מחזיר' להוריו את הכאב בצורות שונות."
אם תוסיפו לזה את קשיי הוויסות הגורמים להתפרצויות ושיבוש השעון הביולוגי (קשיי הירדמות ויקיצה), קשיי הניהול העצמי וההתארגנות, סדרי עדיפויות לא ברורים, קושי לעבור מהמסכים למטלות לימודיות וביתיות – תקבלו מאבקי כוח בלתי פוסקים שמשאירים את ההורים חלושים ותשושים, ובעלי תגובות שלא מקדמות את מצבו הנחות ממילא של המתבגר שלהם.
אז מה עושים?
הפסקאות הקודמות לא מכתבו במטרה לייאש מישהו חלילה, אלא כדי להטמיע בציבור ההורים והמורים את חשיבות האבחון והטיפול המוקדם. מטבע העולם, בעיה לא נעלמת אם לא מטפלים בה. אם מזהים את הפערים ההתנהגותיים, הרגשיים והלימודיים בשלב המוקדם, אפשר למנוע את הסאגה המיותרת הזו ולפחות למתן אותה.
המרכיבים הידועים של מערכת יחסים טובה בין המתבגר להוריו, נכונים גם במקרה שלנו כמובן, ויש לאמץ אותם כמדיניות של הבית ובית הספר. בכללם אפשר למנות את ההקשבה וההכלה, הכבוד והערכה, הפרגון וההומור, זמן איכות וגבולות ברורים וכו'. יחד עם זאת, במקרה שלנו יש צורך בלמידה והבנה של הלקויות ודרכי ההתמודדות איתן.
אם בכל זאת הגעתם למצב המתואר כאן, אמליץ לכם לפנות לצד שלישי שיסייע לכם לצאת מהבוץ. בניגוד לגילאי היסודי ואפילו החטיבה, המתבגר נמצא בשלב של בניית הנפרדות מהוריו ומדמויות הסמכות, ודווקא דמות אחרת, שאינה מזוהה עם בית הספר וההורים, יכולה לפתוח לו אשנב לחיים אחרים טובים יותר. ההדרכה שתקבלו מאיש המקצוע תחזיר לכם את המושכות ואת המקום שלכם כהורים המנהיגים את ילדם למקום טוב יותר.
אם הצלחתם כהורים בבית ומחנכים בבית הספר, להביא את המתבגר להכרה בצורך לקבל עזרה – עשיתם כבר מחצית מהדרך.