מוזיאון ישראל ירושלים יציין בקרוב 50 שנה להיווסדו. התערוכה "6 אמנים 6 פרויקטים", המציגה אמנות ישראלית עכשווית, היא הסנונית הראשונה בסדרת תערוכות שעורך המוזיאון לרגל שנת היובל.
מאז פתיחתו של המוזיאון ב-11 במאי 1965, מעניק המוזיאון מקום של כבוד לאמנות ישראלית והתערוכה "6 אמנים. 6 פרויקטים" ממשיכה מסורת זו. התערוכה מורכבת למעשה משש תערוכות יחיד של אמנים ישראלים, אשר בכל אחת מהן מוצג פרוייקט חדש של אותו אמן אשר טרם הוצג בפני הציבור.
ששת האמנים נבחרו לאחר עשרות ביקורי סטודיו שערכו אוצרי התערוכה ומפגשים עם אמנים רבים, במטרה להכיר מקרוב את הפרויקטים החדשים עליהם עובדים האמנים בתקופה זו. כל אחד מהפרויקטים שנבחרו שונה באופן מובהק מרעהו, אך ביחד הם נותנים פרספקטיבה ייחודית על העשייה האמנותית העכשווית בישראל. בבסיס התערוכה עומד היעד של קיצור המרחק בין הסטודיו בו פועל האמן לבין תערוכה במוזיאון, במטרה לאפשר לציבור הרחב לראות אמנות שזה מקרוב נוצרה, במחשבה שאמנות כזאת במיטבה משקפת את רוח זמנה אך בה-בעת גם חוצה זמנים.
חשוב להדגיש כי העבודות אינן מוזמנות ואינן מותאמות לנושא-על. העיקרון שהנחה את האוצרים היה לתת במה לנושאים שמעסיקים היום את האמנים בארץ, והתוצאה היא שש צורות ביטוי אמנותיות שונות ומובחנות. עם זאת, קווים משותפים – כגון נטיית האמנים לחרוג מעצמם ולערוך מחקר – מתוחים בין כולן.
ששת הפרויקטים שיוצגו לציבור במסגרת התערוכה הם:
1. הצלם אורי גרשוני, מהצלמים המוערכים והמעניינים הפועלים כיום בישראל, יציג את הפרויקט "אפולו ומנקה הארובות" שהינו חלק ממסע של שנים בו עוקב גרשוני אחר ממציא הצילום וויליאם הנרי פוקס טאלבוט.
שלושה פרקים למסע זה: בתחילה יצא גרשוני לביקור באחוזת הקיץ של טאלבוט, בכפר לאקוק באנגליה, שם סייר עם מצלמת נקב ויצר סדרה של תצלומים אפורים ומסתוריים בשם "השמש של אתמול"; לאחר מכן יצא גרשוני לסיור וירטואלי בכפר לאקוק באמצעות Google S. התערוכה מזמינה את הצופה לסיור לא רגיל במחוזות ההיסטוריים והפואטיים של הצילום.
2. האמן עידו מיכאלי יציג את עבודתו "שטיח בנק הפועלים"- שטיח קיר ארוג ביד בגודל של 250/320 ס"מ. עידו מיכאלי כינס אל השטיח כמאה דימויים איקוניים מבנק הדימויים הישראלי המופיע בשטרות כסף, מטבעות, בולים, כרזות סוציאליסטיות, סמלי ערים, סמלי חילות צה''ל, פריטים ארכיאולוגיים, שטיחי בצלאל, איורים לכתבי יד ידועים ועוד. מיכאלי מיקם את הדימויים הללו בשטיח בהתאם למבנה ארכיטקטוני של בנק כאלגוריה למבנה החברתי, בתחתית: מעמד הפועלים המוציאים מן הכח אל הפועל, מעליו: מעמד הביניים ובקומה העליונה: מקבלי ההחלטות – הכלאות שיצר ממנהיגים ציוניים ומאחרים. את מתווה השטיח שהכין שלח מיכאלי לאריגה באפגניסטן. בשעטנז האידאולוגיות והתפיסות הסותרות הארוגות בשטיח, מתערבבים כתב ידם של היוצרים שעיצבו את הדימויים המצוטטים, כתב ידו של עידו מיכאלי, וזה של האורגים האפגניים, שמיכאלי מייחס להם משקל רב בשרשרת הארוכה של היצירה.
העבודה מלווה בווידאו המתעד את שלבי ההכנה- מהסקיצה שהוכנה בארץ, דרך הרישום, ההכנה והאריגה באפגניסטן, ועד "עלייתו" ארצה ומיקומו במוזיאון ישראל. כמו כן מציעה התערוכה אפליקציה אינטראקטיבית, מעין אנציקלופדיה של סמלים ישראלים הכוללת מידע על מקורותיהם של 100 פרטים המופיעים בשטיח.
3. נקודת המוצא של המיצב "חמש להקות מרומניה" של האמן גלעד רטמן היא סצנת הרוק הכבד במזרח אירופה בשנות השמונים שייצגה את ערכי החופש והשחרור של המערב לעומת הקומוניזם, ושהגיעה לשיאה בהופעה של הלהקה האמריקאית מטאליקה שנערכה במוסקבה ב-1991.
רטמן בדק את סצנת הרוק הכבד דווקא בחצר האחורית של הגוש הסובייטי, ברומניה, ומצא שם להקות שעדיין מבקשות להתחבר עם המערב אך גם רואות ברוק הכבד אמצעי לביטוי אישי. הוא יצר קשר עם חמש להקות כאלה, כינס אותן באזור פתוח ליד בוקרשט, ושם, בהנחייתו, קברו חבריהן את המגברים שלהם בבור גדול, ולאחר שכיסו אותם באדמה ניגנו בו-זמנית את שיריהם. התוצאה היא מופע סוראליסטי, בליל של צלילי גיטרות, תופים ושירה מעוותים שבקעו מן האדמה. המיצב הכולל, שהוא מערך חזותי וקולי שלם מכה בצופה בכמה רמות של תודעה.
4. לקראת תשרי תשע''ד החל טמיר ליכטנברג להציע לאספנים את "עסקת חבילה": כל אחד מהם ישלם לו מראש תשלום חודשי אחד בגובה השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (כ-9,000 ש''ח), ואילו הוא יתן בתמורה חתול בשק – תוצרים עלומים שיאסוף באותו חודש אל החבילה שקנו.
"עסקת חבילה" היא מעין משחק פרנסה: מסגרת עבודה קונספטואלית שמאפשרת לאמן לעבוד שנה שלמה ברצף נטול דאגות פרנסה ומתוך עמדה של חירות אמנותית. חוקי המשחק הזה משבשים את יסודות המערכת הכלכלית של עולם האמנות ושל יחסי אמן-אספן-מוזיאון. כאן, האמן אוסף את האספנים; האספנים - אחד מהם הוא מוזיאון ישראל אשר רכש את חבילת חודש אייר - לא יודעים מה הם רוכשים; מחיר התוצרים השונים אחיד; האספנים יודעים שיש בידם חלק משלם שיתממש אולי רק בעת שיחברו את כל חלקיו לתצוגה; עבודת האמנות אינה מגולמת במוצר הסופי, אלא במכלול הפעולות שמובילות להיווצרותו; ומה שהתחיל כהתקשרות עסקית בין אמן לאספנים הופך לתערוכה במוזיאון מבלי שהמוזיאון ידע מראש מה יוצג בה.
בתום שנת תשע"ד, החבילות שנפתחו מציעות מבט אל היבול של כל אחד מחודשי שנת "עסקת חבילה": חלקיקי שיטוט, מחקר, כתיבה, צילום וביוגרפיה שנאספו. רבים מהם מציאוֹת ממציאוּת שנזרקה לרחוב והוגדרה חסרת ערך על-ידי אתוס שלם של החלפת ישן בחדש. מונע על ידי רצון עקרוני להטיל ספק ולחולל שינוי במציאות, הוא עוקב ליכטנברג אחר סימנים שהתרבות משאירה אחריה, אוסף מרחבי האינטרנט ומהמרחב הממשי קולות מן העבר ומסרים מההווה ומציע לקרוא אותם בקריאה מחודשת וביקורתית או לפחות להתבונן בהם בעיניים פקוחות.
5. צלם הנופים הוותיק והמצליח, רועי קופר, חוזר אל נופי ילדותו ומבקש בפרויקט "חלום עזה" לצלם את עזה, העיר שמעבר לשדה הראייה, מארבעת כיווני השמים. קופר החל את הפרויקט מספר חודשים לפני "צוק איתן", כשהוא ניצב מרחק קצר מעזה. מצפון וממזרחה מצלם קופר במרחק קילומטרים ספורים מהעיר (המרחק שהותר לו) ומשיג מבט פנורמי, כמעט פסטורלי, של נוף שדות ושמיים, ובין אלה לאלה קו דק של בתים, נראים ולא נראים. מאחר שכוחות הבטחון אינם מתירים גישה ממערב לעזה, הוא מנסה, בהליכה דרומה על חוף זיקים תוך הטיה קיצונית של המצלמה, להשיג משהו מהים של עזה.
רק במהלך המלחמה התברר לקופר כי בעת עבודתו על הפרויקט התנהלו חיים סודיים מתחת לרגליו, עמוק באדמה, במנהרות שיצאו מעזה. בתום המלחמה שב רועי קופר אל הפרויקט ותיעד את השינויים שחלו - שוב אותם שדות, הפעם נטושים, ועננים, ועשן או אבק מיתמר באופק. במוזיאון ישראל תוצג סדרה מקוטעת של תצלומי צבע גדולי-ממדים, תלויים על קירות מבנה לא רבוע ולא שלם בתוך אחת הגלריות. המבקר יקיף את המבנה, תוך שהוא מחקה את ניסיונותיו של קופר להתבונן בעזה של היום, מבעד לתדמיתה ולדימוייה בשיח הציבורי הישראלי והעולמי.
6. במיצב הווידאו "ספרות של סופות" של האמנית הצעירה דנה לוי, מאתגרת לוי את היחסים שבין אמנות לסביבה. את סופות ההוריקן האחרונות במזרח ארצות הברית חוותה לוי על בשרה ומאז היא מחפשת את מקומה שלה, ושל האמנות בכלל, בהדגשת הזיקה שבין מפגע סביבתי להיסטוריה פוליטית. במיצב מופיעים דפי מגזין לעיצוב הבית משנות ה-30 של המאה שעברה המראים ריהוט מודרניסטי נקי ומוקפד, שלפתע מופרע על-ידי סופה בדיונית, המוקרנת על הדפים ומנפישה, בעזרת חומרים האסופים מרשת האינטרנט, את האסון הטמון כבר בבית.
בהמשך, מבקרת לוי בפארק הלאומי אברגליידס שבפלורידה, בשטחי ביצות שכבר יובשו בעבר לצרכי בנייה, התגלו כבלתי-ניתנים למגורים, והוצפו-מחדש בניסיון להשיב אליהם את החי והצומח שאבדו. לסיפור הזה גרסאות מקומיות ברחבי העולם, כולל בישראל כידוע. כיום האזור נתון שוב לפעילות קידוח וכריית משאבים שונים המזהמת את המים, האוויר והאדמה, באופן המשפיע על בריאות התושבים. לוי יוצאת בשעת לילה אל הסבך הלח, רוחש החרקים, ומקרינה עליו זיקוקין די נור ורעשים תעשייתיים שהיא אינה "מייצרת" אלא אוספת ברשת האינטרנט. הטבע, מתפרק לנגד עינינו במפגן ראווה עגום, והשאלה "היכן זה?" הופכת חשובה פחות מן השאלה "היכן נמצאים אנחנו, הצופים?". לוי מסמנת לנו כי סופות, כמו כל מפגע סביבתי אחר, אינן פשוט נוצרות – הן נכתבות, ויש להן סיפור, שרק בקריאתו-מחדש, נוכל להבין את סיפורו של המקום שבו אנו חיים. התערוכה תוצג במוזיאון ישראל ירושלים.