התחלה: מרחשוון תשי"ג, בת ים. בת יחידה להורים ניצולי שואה. "בית ציוני-דתי של אמונה תמימה ויראת שמיים". עם עלייתם לארץ ההורים פתחו מסעדה, ואחר כך מכולת, "בה עבדו מצאת החמה עד צאת הנשמה". אחרי שהתבססו מעט היה האב למשגיח כשרות. שני ההורים עסקו בצורכי ציבור. האם הייתה "פעילת אמונה שרופה" כולל שיעורי תנ"ך וחלוקת מזון, וגם האב היה עסוק בנתינה. "בית של חסד".
דור שני: ההורים שתקו את ייסוריהם. "גדלתי בעולם הדממה בכל מה שקשור לשואה". העובדות היחידות שהיו גלויות הן שההורים הוגלו לסיביר, שם עברו עינויים. השתיקה הופרה רק אחרי נישואיה. בעלה, דור עשירי בארץ, התעניין בהיסטוריה יהודית ובמיוחד באירופה שטרום השואה. הרצון שלו לשמוע קילף אותם לאט לאט משתיקתם.
בת יחידה: "חוויה מאוד קשה", אבל ההורים השתדלו שלא להכביד. "אני מצדיעה להוריי, הורים פולנים, שהצליחו לגדל אותי כבת יחידה. שמצד אחד לא יחסר לי כלום, אבל מצד שני - לא אהיה מפונקת. הם הצליחו ובשבילי הם דוגמה".
לימודים: היסודי נלמד ב'תחכמוני' בבת ים. בית הספר היה מעורב, אבל מאז נכנסה לבית הספר יזם אביה כיתה נפרדת לבנות, ובה היא למדה עד כיתה ח'. התיכון המקומי שכולם הלכו אליו לא בא בחשבון בגלל שהיה מעורב. לכן היא הרחיקה עד לסמינר 'תלפיות' בתל אביב. "היה ברור לאבי שבתו תהיה מורה".
הסמינר: הנסיעות לא היו פשוטות וגם העובדה שהייתה יחידה מהחבורה, "אבל הבנות והצוות היו נהדרים". לא מזמן פגשה ברחוב את מי שחינכה אותה בכיתה י' וי"א, וההתרגשות הייתה רבה.
תנועת נוער: בני עקיבא. "אחד מסניפי הדגל בארץ". היו חניכים מכל גוני הקשת, כולל חילונים, "וכולם חיו בשלום זה עם זה". למרות היותה בת יחידה היא יצאה לכל המחנות. "בתנועה רכשתי הרבה מאוד ערכים".
שירות לאומי: עם הגיעה לכיתה י"ב הכריזה בפני ההורים שהיא יוצאת לשרת את המדינה. "זה לא היה מקובל וכמעט שלא היה בנמצא. שמענו, כמה חברות, על גרעין אחד שיצא לשרת בכמה מקומות בארץ". המוטיבציה הייתה רצון לתת. "האידיאולוגיה בערה בעצמות. היה ברור לי שאני עושה פסק זמן וחייבת לתרום". מה שהביא אותה עד הלום הייתה גם רוח הנתינה שנשבה בבית כל השנים.
התגובה: "ההורים שלי היו בהלם. הם מאוד חששו, אבל לא מנעו בעדי". ההבטחה הייתה שהיא לא תשתנה מבחינה דתית, ושבתום השנה היא תשוב לספסל הלימודים.
ביעור הבערות: השירות היה זהה לזה של מורות חיילות, והתבצע במסגרת המבצע שיזם משרד החינוך דאז ללימוד מבוגרים. "השירות היה במועצה אזורית עזתה. לימדתי נשים מבוגרות מתקומה ושוקדה, שעבדו ברפת ובפלחה. לימדתי נשים שהיו גדולות ממני ב‑20 שנה קרוא וכתוב, גיאוגרפיה והתנהלות כללית".
התוצאה: חוויה מכוננת. "נפתח בפניי עולם שלולא השנה הזאת לא הייתי יודעת שהוא קיים. וגם קידמתי את הנשים האלה, שמצדן עטפו אותנו וקיבלו אותנו יפה". לפני חמש שנים הגיעה נכדה של אחת מהנשים לשירות לאומי תחת שרביטה.
לא בכוונה תחילה: בתום השנה היא התכוונה ללמוד חינוך מיוחד, אבל בחודשיים החופשיים שנותרו לה עד הלימודים דחפו אותה קרובי משפחה, מנהלים בכירים בבנק לאומי, לעבוד בבנק בעבודה זמנית. כשהחודשיים הסתיימו החלו הלחצים שתישאר, ורק כעבור שלוש שנות לימודי בנקאות ו‑15 שנות עבודה היא פרשה. "לכיס היה טוב, אבל לנשמה לא. הייתה שגרה, אבל לא היה לי סיפוק".
האיש שאיתה: נתן, בעלה, עבד שנים רבות בבנק המזרחי והיה לסגן מנהל סניף. מסיבות בריאותיות עבר לנהל אדמיניסטרטיבית את 'נועם' בפתח תקווה, ולאחרונה פרש לפנסיה מוקדמת. שני הבנקים חיו בשלום זה לצד זה במשך השנים.
הברכה: ארבעה ילדים. שלומית היא רכזת שירות לאומי בפתח תקווה, באגודה אחרת, "היא רכזת מעולה ומוצלחת". בין השתיים יש חיבור גדול, "אבל לא בענייני עבודה". חגי הוא אברך בבית אל, מוסמך לרבנות ומתקרב לסיום לימודי דיינות. אביתר מסיים תואר שני בניהול מערכות חינוך ורכז הדרכה באחוזת שרה ושריה. הבן הצעיר שומר על גחלת הבנקאות, ועובד בבנק המזרחי.
סוויץ': כעבור שנים שבהן הייתה בבית עם הילדים, הגיעה הצעה מחברה להיות רכזת של בנות שירות לאומי. "איך שהיא דיברה, הרגשתי שהנשמה שלי מתחילה להתעורר". מאז, כמעט חצי יובל, היא בתפקיד. "יש סטיגמה על רכזות שירות שהן עקרות בית עם טלפון ביד", אבל זה לא נכון "העבודה היא בשטח". היום היא אחראית על 60 בנות שמשרתות בבתי חולים השרון ובלינסון, בגני ילדים, בעמותות חסד ועוד. חלקן הגדול בנות 'מעגלים'.
'מעגל בלב': תוכנית של האגודה ו'מעגלים' שמיועדת לנערות מתיכונים בפריפריה. פרט לרכזת מקבלות הבנות ליווי של מדריכה נוספת, שמגבירה את המעטפת. "רבות מהן מגיעות מרקע מורכב ובלי עורף משפחתי תומך. אני משקיעה בקשר חם ותומך עם הבנות, ויש לנו גם עובדות סוציאליות חמות שמסייעות להן בהתמודדויות שעמן הגיעו". יש הערכה רבה לבנות האלה, "יש להן כוחות אדירים והן יוצאות עם עוצמה וחוזק ומוכנות לחיים".
לחיים: "רבות מהן עושות עבודה מאומצת והופכות לפיזיותרפיסטיות, עובדות סוציאליות, אחיות או מזכירות רפואיות. הן עובדות בבתי החולים בתפקידים מאוד משמעותיים, וחלקן נשארות לעבוד בבית החולים אחר כך".
מסגרת: "יש בנות שחושבות שהן יצאו מהבית והגיעו כדי לעשות חיים", אבל יש עין פקוחה. "כבר בתחילת השנה אנחנו מדברות על אחריות, מחויבות ומסגרת. אין חציית גבולות". לפני כמה שנים נודע שלאחת הבנות יש קשר עם בחור בן מיעוטים, "התברר שהיא חברה שלו עוד מהתיכון". היא נשלחה אחר כבוד הביתה לסיים את השירות ליד ההורים.
שירות בבתי חולים: סוג השירות הזה סובל היום מתדמית נמוכה. "בתחילת השנה עוברות הבנות סדנאות למניעת הטרדה מינית", ויש עין פקוחה של הרכזת וגם של המעסיקים לעניין התחברות לבני מיעוטים. "גם שיעורי אורייתא מכוונים למניעת קשרים בלתי רצויים. אנחנו לא נגד ערבים, אבל הבנות צריכות לדעת מה ראוי ומתאים להן".
מחוללים שינוי: אם הבנות האלה לא היו מגיעות דרך 'מעגלים' ומקבלות מסגרת תומכת, רובן המכריע לא היה משרת כלל. "ואז הן היו קופאיות בסופר או עובדות במפעל לעופות, או מחפשות את עצמן. כיום הן מגיעות אלינו בשלב קריטי, מקבלות מעטפת חמה שחסרה להם מאוד, מתנסות, חוות הצלחה ויוצאות מוכנות לחיים. מי שרוצה מגיעה רחוק".
זכות לתת שירות: יש הורים שמעודדים את בנותיהן לדלג על שלב השירות הלאומי. היא, כמובן מתנגדת. "אנחנו לא קיימים רק בשביל עצמנו, אלא גם בשביל הזולת". ויש גם את שפת הפרקטיקה: "אם יהיה כתוב בקורות חייה של הבת שהיא שירתה את המדינה, זה ישפר את סיכוייה להתקבל לעבודה". ובכלל, "זה מסייע לעיצוב האישיות. הרבה בנות מחליטות בשנה הזאת במה הן רוצות לעסוק, אחרי שהן רואות את העבודה בשטח".
אם זה לא היה המסלול: ככל הנראה היא לא הייתה ממשיכה בבנק עד גיל הפרישה. העקירה לכיוון חינוך הייתה אפשרות ריאלית. למרות ש"בטוח לא הייתי הולכת לתחום החינוך המיוחד כמו שחשבתי בגיל 19", ומקומה גם לא היה מתבסס כנראה ליד שולחן המורה בבית הספר. אולי משהו לא פורמלי.
ובמגרש הביתי.
בוקר טוב: קמה בשש והסיפתח של היום הוא כף שמן זית על קיבה ריקה. והיא דוגרית: "זה מגעיל". שותה מיד אחר כך ספל מים פושרים עם מיץ לימון סחוט, ואז "משתדלת לטוס למכון כושר". אחרי ארוחת בוקר קלילה, מגיע הזמן לצאת לעבודה.
מוזיקה: חסידית. כל הזמרים. בדרך לעבודה התדר מכוון על קול חי כדי לשמוע את הפייבוריט, "התעוררות של ידידה מאיר".
שבת: מארחים הרבה, גם את הילדים ("יש לי חתנים וכלות הכי בעולם ונכדים מתוקים") וגם חברים.
אוכל: דג סלמון בכל צורותיו, ובכלל דגים.
עיתים לתורה: הייתה רוצה יותר בתחום הזה. בינתיים, בשבתות הקיץ, הולכת לשיעור אחרי הצהריים, ובתקופת החורף מסתפקת בשיעורים מזדמנים באמצע השבוע.
אחזקת הבית: כשנתן היה בקו הבריאות הוא עזר יותר. אבל גם היום הקניות עליו ו"בבית הוא עוזר בהתאם לכוחותיו".
מפחיד: "ריבונו של עולם", ולהבדיל מיליוני מיליונים: "ג'וקים".
דמות מופת: ההורים, "בגלל המקום שממנו הם באו והדברים שהם חוו, ואיזה בית הם בנו, שכולו חסד ונתינה". והבעל בגלל "העומק והחוכמה שלו והראייה לטווח רחוק שלו. יש לו יושרה ולב ענק וכשהוא עומד מול אדם אחר, הוא מתבטל אליו. יש הרבה מה ללמוד ממנו".
פנאי: "לפני שנה עשיתי סדנה של מנדלות והתמכרתי". מדי פעם, בשעות הקטנות, היא מושכת במכחול ומוסיפה עוד עיגול ועוד אחד, "זה משהו אחר". יש גם סריגת כיפות לנכדים הקטנים וקצת קריאה.
משאלה: "בריאות טובה לכולם".
כשתהיי גדולה: בין השנים בבנק לעבודה כרכזת, הייתה תקופה שבה התנדבה בבית חולים, ויש חלום לחזור לזה. "אצייר מנדלות ואתנדב".
ofralax@gmail.com