שירי עולה על האוטובוס עם כרטיסיית שירות, מתקדמת לאטה ומתיישבת בספסל האחורי ליד החלון. היא מניחה את התיק הכבד והעמוס עם כל טוב מטבחה של אמה - כמה אהבה יש בקציצות הטעימות שאמא הכינה במיוחד בשבילה! היא נשענת על החלון, ומתבוננת בנוף המדהים של גוש שילה. האוטובוס עוצר בשערי האולפנה האהובה בעפרה. היא יורדת, ומעמיסה את התיק הענקי על גבה.
הנה מתחיל שבוע עמוס במיוחד: האולפיזמון יתקיים בסוף השבוע, ועוד יש כל כך הרבה חזרות לעשות, והתפאורה עוד לא מוכנה, וצריך לסדר את מערכת ההגברה. היא צריכה גם לטפל בהסעות של ההורים, ולא לשכוח להתקשר לאמא של התלמידה החדשה שזה עתה עלתה ארצה מברית המועצות. כמה היא עייפה. בפנימייה מתקיימים חיי לילה סוערים, פטפטת בלתי-פוסקת, חאפלות חגיגיות, להיטים חסידיים מחרישי אוזניים, שחנ"שים אינסופיים עם הבנות... כך שמנוחת יומה מסתכמת בשינה חטופה של שלוש-ארבע שעות בלבד.
היא גם לא מספיקה לאכול ארוחות מסודרות עם הבנות בחדר האוכל, וניזונה מחטיפים מזדמנים. אמהּ כבר ליוותה אותה לרופאת הנשים בגלל שיבושים הורמונליים למיניהם, ופצעי הבגרות שהחליטו פתאום לקשט את פניה. "את אוכלת ארוחות מסודרות וישנה שנת לילה טובה?" שואלת הרופאה, היא מנענעת בראשה בשלילה. "זו כנראה הסיבה של השיבוש הנוכחי", מצהירה הרופאה. ואמה מסתכלת עליה במבט השמור לאמהות לבנות מתבגרות, שפירושו: "אמרתי לך, בתי!".
רוב חברותיה מסיימות עוד מעט את השירות הלאומי, ועדיין לא סגורות על עצמן לגבי השנה הבאה. ללמוד? ללכת למדרשה? ואולי להמשיך לשנה נוספת של שירות? הן פוסעות בזיגזגים במסלול המפותל של החיפוש העצמי. היא רוצה להתחתן, ומאידך - ברור לה שהיא חייבת ללמוד לימודים גבוהים, ואלו דורשים השקעה רבה. ואיך תסתדר עם בית וילדים? היא חולמת על בעל תלמיד חכם, שיעסוק רוב יומו בתורה. יש לה הרבה חלומות.
שוכחות את עצמן
השנה הזאת היא שנה קריטית בהתפתחות הגופנית והרוחנית של הנערה המתבגרת. אלו נשים קטנות שהמדינה שולחת אותן למשימות חשובות. אך מעל הנתינה הברוכה לעם ישראל, שנעשית מכל הלב ובהתלהבות גועשת, לכל נערה ונערה ישנם צרכים חשובים לא פחות. ראשית, הביולוגיים - שעות שינה מסודרות, ארוחות מזינות ועוד. אני נפגשת עם הפרעות מטבוליות, הורמונליות, הפרעות אכילה ומצוקות נפשיות שאינן מאובחנות ומטופלות דיין, ויש לתת עליהן את הדעת. במקומות שירות שונים נמצאות גם בנות שעברו פגיעות בתחום הצניעות, והגיעו למפתן מרפאתי. בנוסף לכך, העתיד המשפחתי והרוחני של בת השירות חייבים להילקח בחשבון. התהליך שבו הן מתרחקות מצור מחצבתן, ממסגרת לימודית ומהמשפחה לצורך הערך הגדול של נתינה לזולת, גורר גם דחייה של הלימודים ושל הקמת הבית הפרטי, שהם ערכים חשובים בפני עצמם.
שירות עם ערך מיוחד
אך ישנן בנות שהשירות מגדל אותן במיוחד. כזו היא שולי.
בשבילה, המסלול התחיל עוד קודם - היא נזכרת בתהליך, וכאב מפלח את לבה. בחנוכה היא הגיעה ליום מיונים ראשון, שנמשך שעות ארוכות. בהמשך, בין טבת לניסן, הגיעו הסיירות, שכללו התרוצצויות ונסיעות לאורכה ולרוחבה של ארץ חמדה. אך המורכב ביותר בשביל שולי הייתה ההמתנה. מתי והאם תגיע סוף סוף תשובה חיובית? כמה תשובות שליליות הגיעו לתיבת הדואר, וכמה תסכול ואכזבה הביא התהליך הזה.
אך הקשה ביותר בשבילה היה השאלון, שכלל דפים מרובים, עם שאלות אישיות מורכבות כמו "איך את מתמודדת עם דמויות סמכותיות?". אך שולי לא התייאשה, ועם דחיפות קלות מאמה היא התקבלה כמדריכה באולפנה. מי היה מאמין?
כן, זאת שולי. היא נולדה אחרי היריון קשה, היחידה מכל אחיה ואחיותיה. מספרת אמה: "שכבתי כמעט תשעה חודשים בחדר אפלולי, רק מנורת הלילה שצבעה ורוד עתיק ליד ראשי. ספרים שונים פזורים סביבי על המיטה - פרוזה, רומן או שניים, תנ"ך עם פירוש. חלוק קטיפה בצבע יין עטף אותי, ואני שוכבת דרך קבע, כמעט ללא נוע, והמחשבות רצות... איך תיראה התינוקת שבקרבי שבשביל בריאותה וחייה כל הטרחה הזאת? האם תהיה שחרחורת או בהירה, מתולתלת או בעלת שיער חלקלק, חייכנית או פילוסופית קטנה, עם גומות חן ונמשים? השכיבה הזאת מעיקה. אני לבדי רוב שעות היום. החדר הגדול מדגיש את הבדידות, הקירות נושמים את ההריון הזה ואת סבלו, מתי זה ייגמר?
"הלידה עברה ב"ה בשלום, ושולי גדלה והלכה. אולם היא תמיד הייתה שונה משאר הבנות. איטית כזו, חולמנית, מסורבלת, ידיה שמאליות, פסיעותיה גסות, בלימודים תמיד הצמידו לה סייעת. ואז הגיעה אסיפת ההורים ההיא, כשהמורה דיברה על שולי שלי. 'תראי', מבט חמור סבר על פניה העייפות. 'שולי שונה קצת משאר הבנות... אולי תחשבו על מסגרת של חינוך מיוחד'? ואני שותקת, מהנהנת בראשי, כתפיי שמוטות".
"איזה חניכות מגניבות יש לי", מלמלה לעצמה שולי, כשהיא מנערת את תלתליה הזהובים וגומה שובבה מבצבצת בין הנמשים הרבים שמקשטים את לחייה. היא מכניסה את ידה לכיס של חצאית הגינס המשופשפת, ושולפת ממנו את מכשיר הנייד הישן והאהוב. "האולפיזמון הזה, סבבה – כאילו - משהו מגניב ממש", היא מחייכת אל הצג. "מזל שיש חמשוש, אני מחכה כבר להגיע ליישוב, מתגעגעת לחניכות בסניף, לבית - למיכלי הקטנה.... אוף, הרגליים שלי מה זה כואבות, אני חייבת לתקן את סנדלי השורש הענתיקות שלי... אוף, אני אפסיד את האוטובוס מצומת שילת, ואמא לא ממש אוהבת כשאני נוסעת בטרמפים"... הנה השכנה שלי שם בצומת! צ'או-ביי".
חושבת אמא: "אני מחכה לה שעות - להתקשר או לא? אני רוצה שהיא תרגיש שאני סומכת עליה, אך דפיקות הלב... אין ספק, השירות עשה לה רק טוב - זה נותן לה ביטחון. סוף סוף היא מביאה את עצמה לידי ביטוי. החניכות המתוקות מתות עליה. רק מה יהיה בשנה הבאה? איזה מוסד יהיה מוכן לקבל אותה? ילדה עם הפרעת קשב ודיסלקציה? הלוואי שהשנה הזאת פשוט לא תיגמר".
לתגובות: drchana2@gmail.com