כמו הצפה בשכונת הארגזים, כמו טרור אחרי נסיגה משטחים, כך גם הבחירות לכנסת תופסות אותנו בהפתעה משונה פעם אחר פעם.
מדי שנתיים-שלוש, עם הקדמת הבחירות הבלתי נמנעת, חוזר הדיון העתיק בשאלה על מי יטיל הנשיא את מלאכת הרכבת הממשלה הבאה. אלה טוענים שעל ראש המפלגה הגדולה ביותר, אלה טוענים שעל ראש הגוש הגדול ביותר, ואלה וגם אלה מבזבזים את הכסף והאנרגיות על קמפיינים סביב אותו נושא. כאילו מדובר במערכת בחירות ראשונה בתולדות מדינת ישראל, כאילו לא עברנו את זה אינספור פעמים, כאילו בנימין נתניהו לא הרכיב כבר ממשלה בראשות המפלגה הפחות גדולה.
קצת סדר: חוק יסוד הכנסת מסמיך את נשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת. במהלך השנים התפתחה מוסכמה שלפיה יוטל התפקיד על מי שסיכוייו להרכיב ממשלה הם הגדולים ביותר, אך דבר זה לא מופיע בחוק. אם מישהו צריך הוכחה לכך שמוסד הנשיאות הוא לא רק מיותר אלא גם מזיק – אז בבקשה. הצורך להעניק סמכויות לנשיא המדינה המשועמם יוצר חוסר בהירות במקרה הטוב וסכנה אמיתית לדמוקרטיה במקרה הרע. כאשר החוק לא קובע במפורש למי ייתן הנשיא את המנדט להרכבת הקואליציה, הדבר משפיע ישירות על אופן ההצבעה של הבוחר. כך, למשל, יכול מצביע בנט מסורתי להצביע לליכוד רק מתוך הנחה לא מבוססת שהמפלגה הגדולה ביותר תהיה גם מפלגת השלטון.
הדבר הנכון והדמוקרטי ביותר הוא לקבוע בחוק שלנשיא אין שום שיקול דעת, שהוא חייב להטיל את הרכבת הממשלה על המפלגה עם מספר הח"כים הממליצים הגבוה ביותר. הדבר הפחות נכון הוא לקבוע בחוק שהמפלגה הגדולה ביותר היא גם זאת שתרכיב את הממשלה. אבל הדבר הכי פחות נכון הוא המצב הנוכחי, שבו אפשר רק להניח הנחות, לטפח מוסכמות, לנהל ויכוחים וקמפיינים על פרשנות החוק ולבלבל את המצביעים בלי שום סיבה. אה, ולהמשיך לקיים את מוסד הנשיאות – גם זה דבר שלא נכון לעשות.
הנשיא קצב
זה התחיל כסיפור אהבה בין שני צעירים קיבוצניקים יפי עיניים, נמשך בהתעללות פיזית ובפרידה והסתיים ברצח. סיפור הירצחה של החיילת עינב רוגל על ידי חברה לשעבר גלעד שמן הסעיר את התקשורת וגם אותי לפני כמעט מחצית היובל. בשנת 1998 יצרה הדוקומנטריסטית המצוינת נילי טל את הסרט 'עזה כמוות', ובו גוללה את השתלשלות הפרשה ואת המאבקים המשפטיים שבאו בעקבותיה.
לפני חודשים ספורים, בעקבות רצח הזמרת דפנה בר ציון על ידי בן זוגה לשעבר, שבה טל אל גיבורי הפרשה ההיא. אותו סרט של טל, בתוספת אפילוג המתאר מה קרה לגיבורי הפרשה מאז ועד היום, שודר לא מכבר בערוץ יס דוקו תחת השם 'עזה כמוות – המאבק'. מן הסתם הוא ישודר עוד פעמים רבות, כמיטב המסורת, ואני ממליץ עליו בכל פה. סרט מהפך קרביים.
הרוצח עצמו, גלעד שמן, הספיק לא מעט בשנות ישיבתו בכלא. הוא ניהל מאבק משפטי במטרה להשתחרר, על רקע מצבו הנפשי בזמן הרצח, ונדחה על ידי בית המשפט. מאוחר יותר החל לצאת לחופשות, התחתן עם עורכת דין תל אביבית, הביא עמה לעולם בן ואז הכה את אשתו וניסה להשליך אותה מהגג לעיני אמה והילד.
כל זה לא הפריע לוועדה לקציבת מאסרי עולם להמליץ, לפני כחמש שנים, על קציבת עונשו של שמן ל‑30 שנה. הנשיא דאז, שמעון פרס, העדיף את המלצת שר המשפטים יעקב נאמן וקצב את העונש ל‑36 שנה. מתברר שבניגוד להחלטה על הרכבת ממשלה, לעתים יש תועלת במתן סמכויות מסוימות לנשיא. ועדיין, עם או בלי קשר לעיתוי השידור של הסרט הדוקומנטרי הערוך מחדש, כבר בחודשים הקרובים עלול הרוצח להשתחרר מהכלא, אם יקוצר לו שליש ממאסרו.
הדבר הזה כמעט בלתי נתפס: האיש האלים וחולה הנפש, העבריין המועד, שקיפד את חייה של צעירה שלא הסכימה להפוך לרכושו, עלול להסתובב חופשי כבר בשנות הארבעים לחייו, אולי אפילו לחזור לקיבוצו ולהיתקל פה ושם בהורי הנרצחת. שמן הוא רק דוגמה קיצונית. רוצחים אחרים ישבו בכלא זמן קצר בהרבה, חזרו אל חייהם הרגילים או הלא רגילים בעוד חיי קורבנותיהם נפסקו לעד. החשיבה האנומלית הזאת, שכולם כבר התרגלו אליה, חייבת רענון או אפילו הפעלה מחדש. זה לא מאבק של משפחות הנרצחים בלבד. המוסריות של החברה כולה עומדת למבחן.
אורי ז"ל
עם סגירת המדור נודע דבר פטירתו של אורי אורבך, חבר ומנטור ובעל מניות בהתפתחותו של כמעט כל עיתונאי סרוג על פני כדור הארץ. הסיפורים והזיכרונות עוד יזרמו אל הכתב, אבל כרגע אסתפק בשלוש מילים שאורבך ז"ל הכיר היטב, מילים שהולמות את תחושותיי ברגע זה: אין סאטירה בימין.