אלפי שמיניסטיות טרודות בימים אלה במסע חיפוש אחר מקום שירות לאומי לשנה הבאה. הבנות שואפות לשירות מאתגר ומשמעותי שבו יוכלו להטביע את חותמן, והן מקדישות את זמנן ומרצן לאיתור מקום שירות ראוי.
אזרחות על בריסטול
אך לא תמיד הדרך לבחירת מקום השירות מתוכננת ומודעת. זה היה המקרה אצל שיראל פינסקי (18) מהיישוב פסגות. במהלך שנות התיכון הוגדרה פינסקי בעצמה כנערה בסיכון. "במשך שנה ישבתי בבית ולא הסכמתי ללכת ללימודים. נפלטתי מהמערכת החינוכית אבל לא מרדתי, פשוט לא הסתדרתי עם המסגרת. טבעתי שם", היא מסבירה. "ההורים שלי היו מסכנים, הם דאגו לי נורא. הם דיברו איתי, התחננו שאחזור ללימודים אבל לא הייתי מסוגלת, הלכתי שם לאיבוד". בכיתה י"א הצטרפה ל'צור ישראל' - מסגרת מיוחדת לנוער נושר בבנימין. "זו הייתה ההצלה שלי. נשארתי שם שנתיים", היא מספרת.
לשירות לאומי במחלקת הרווחה בקריית ארבע היא הגיעה כמעט במקרה. "בשמינית הייתי באאוט. לא חשבתי בכלל על אופציה שאני אשרת. אם באותם ימים היו מספרים לי שאני עוד אשרת עם נוער נושר - לא הייתי מאמינה". אחרי פסח היא החלה לחשוב על העניין יותר ברצינות ויצרה קשר עם המוקד של האגודה להתנדבות. באותה שיחה ביררה המוקדנית האם פינסקי מעוניינת לעבוד עם נוער נושר. "בהתחלה זה נשמע לי מוזר, אבל לא פסלתי את האפשרות והגעתי לביקור בקריה. הפגישו אותי עם פעילות המחלקה ומיד התאהבתי במקום".
פינסקי החלה את שנת השירות והחיבור היה מיידי. בעבודה סביב השעון היא דואגת לבני נוער בסיכון מקריית ארבע. בבקרים היא עובדת בפרויקט היל"ה לנוער נושר, הפועל כמסגרת לימודית-טיפולית. אחר הצהריים היא מנהלת בית חם לנערות בסיכון. במקביל, היא דואגת ליצירת קשר חם עם נערות בסיכון שמסתובבות ברחובות בלי מסגרת. פינסקי קונה את אמונן ומביאה אותן לטיפול מתאים. "זה היה הכי טבעי בעולם שאני אבוא לעזור לחבר'ה האלה", היא אומרת. "אני הייתי שם. מי אם לא אני יודעת מה עובר עליהם. הצעירים האלו הם נשמות טובות שזקוקות לחיבוק והבעת אמון, אז למה שאני לא אהיה שם בשבילם?" היא תמהה.
פינסקי מספרת על נערה שהכירה בתחילת השנה. "היא הייתה מופנמת מאוד, עם רקע אישי קשה. כולם אמרו לי 'זאתי, לא מדברת מילה'. אבל אני ניגשתי אליה פעם אחרי פעם, התעניינתי מה קורה איתה ולאט לאט היא נפתחה אליי. הקשר בינינו יצר אצלה אומץ להיפתח גם עם חברות שלה. תוך כמה חודשים הילדה הזאת עברה מהפך. זה כיף גדול לראות אותה היום".
בעשייתה משתדלת פינסקי ליצור בקרב הצעירים למודי האכזבות גם חוויות של הצלחה. "יש לי שני חבר'ה שלא הצליחו בשום אופן ללמוד למקצוע האזרחות בכיתה. הם מההתחלה הרימו ידיים. החלטתי יחד איתם שנכתוב את כל החומר על בריסטולים ונתלה אותם בחדר. ככה שיננו את החומר במשך חודש שלם. והם, שלא האמינו בכלל שיעשו בגרות באזרחות, הצליחו במבחן. הם היו מאושרים וגם אני התרגשתי בשבילם, כי הלימודים מבחינתי הם רק כלי כדי לתת לבני הנוער לחוות תחושה של הצלחה. עכשיו הם יכולים לומר לעצמם 'וואי, למדתי והצלחתי. אז אולי אני כן מסוגל?'. אני רוצה שיאמינו בכוחות שלהם".
העיסוק האינטנסיבי עם נוער נושר משפיע עלייך?
"אני בפירוש יכולה לומר שהשירות הזה שינה אותי. אני נמצאת במסגרת שהיא 24/7 נטו בשבילם. יש עליי אחריות. החבר'ה צוחקים עליי שנהיה לי רדאר ואני קולטת אותם ומה הם מרגישים".
עוד היא מציינת כי העשייה החינוכית עם בני נוער בסיכון תשפיע אפילו על עתידה המקצועי. "תמיד היה לי חלום להקים משק יפה בצפון. היה לי ברור שזה מה שאני הולכת לעשות כשאהיה גדולה. אבל היום אני מרגישה שהעשייה הזאת עם נוער במצוקה היא בדם שלי. בזה אני צריכה לעסוק. נורא חשוב לי להיות שם בשביל אלו שטובעים במערכת, ולנסות ולמנוע נשירה כמה שרק אפשר".
"עייפה אבל מבסוטה"
גם שני חג'ג' (19) לא שיערה עד כמה עיסוקה בשירות הלאומי ישפיע על מסלול חייה. כשהייתה חג'ג' תלמידה בכיתה י"א, החלו להגיע לביתה בזה אחר זה הצווים מהצבא. התוכניות היו ברורות - עם תום הלימודים היא מתגייסת לשנתיים בצבא. "בכלל לא חשבתי על אופציה של שירות לאומי", היא מספרת. "לא נעים לומר, אבל לא התייחסתי לשירות לאומי כאל משהו רציני כמו צבא. האחים הגדולים שלי שירתו בצבא וזה היה המסלול הטבעי גם בשבילי".
חג'ג', בוגרת התיכון הדתי הראל בכפר סבא, מספרת כיצד במהלך השמינית הגיעו לבית הספר נציגות מטעם אגודות השירות הלאומי וסיפרו לבנות על האפשרויות המגוונות לשירות. "הקשבתי להן אבל בריחוק, כאילו זה לא נוגע אליי. אין לי הסבר הגיוני, אבל אחרי שהגיעה יוכי, הרכזת מהאגודה, החלטתי להצטרף אליה לסיור היכרות בבית החולים מאיר בכפר סבא". שם נחשפה חג'ג' לעשייה של בנות השירות והתרשמה. "הסבירו לנו שבמסגרת השירות בבית החולים יש שני מסלולים: מינהל וסיעוד. לי היה ברור שאם אני שם, אז אני בוחרת רק במסלול הסיעוד. זומנתי לריאיון ולימי עיון בבית החולים, ואז הודיעו לי שאני מצוותת למחלקה לטיפול נמרץ".
איך הגבת?
"האמת, הייתי בשוק. אני טיפול נמרץ? מה פתאום. ממש נלחצתי. רציתי תינוקייה או מחלקה חמודה אחרת. נבהלתי, רציתי לקום ולעזוב הכול. אבל בסופו של דבר, נכנסתי למחלקה ומיד אהבתי את מה שעושים שם."
היית בסך הכול נערה בת 18 שרק סיימה בגרויות, ונחשפת בבת אחת לסיפורים אנושיים של חיים ומוות. איך התמודדת?
"אני זוכרת שכבר ביום הראשון שלי נפטרה אישה במחלקה. ראיתי את הגופה שלה מכוסה ואפילו הסתבר לי שאני מכירה את המשפחה שלה. זה היה הזוי. זה בהחלט לא מראה סטנדרטי לילדה בגילי. בכלל, במחלקה יש מראות לא קלים. אני זוכרת איך פעם ביקשו ממני להביא ציוד רפואי לחדר של אחד החולים. נכנסתי לחדר בדיוק כשהאחיות טיפלו בו וראיתי את הפצע העמוק שיש לו בבשר. זה היה פצע מזעזע. עם הזמן נכנסתי למחלקה ולמדתי איך הכי נכון מבחינתי לעבוד. יש דברים שבהתחלה הפחידו אותי, אבל מטבעי אני לא היסטרית ויודעת לתפקד גם במצבים לא קלים. כשנכנסים לאקשן של העבודה לומדים להתגבר על הכול. יש גבולות ששמים במהלך הטיפול. אני מקפידה, למשל, לא להיקשר יותר מדי לחולים".
אולי אפשר להחליט לא להיקשר, אבל ללב יש חוקים משלו...
"זה נכון. יש חולים שאני לא אשכח לעולם. אני לא רובוט ובמסגרת העבודה שלי במחלקה אני נפגשת יומיום עם החולים. לפעמים אני מאכילה אותם, משוחחת איתם, מאזינה למה שיש להם לומר, צוחקת. נוצרת איתם אינטראקציה אישית. היה חולה אחד בן חמישים, שהגיע למחלקה בעקבות סיבוך בלוקמיה. כל בוקר הייתי מביאה לו ארוחת בוקר, יושבת ומדברת איתו. לאחר כמה ימים הוא עבר מחלקה, וכשביררתי מה שלומו סיפרו לי שהוא נפטר. לקחתי את זה מאוד קשה".
אך לצד המקרים הקשים, מדגישה חג'ג', יש גם המון אירועים אופטימיים ומרגשים. "לפני חצי שנה הגיעה למחלקה אישה שלא הייתה במצב הכרתי. היא לא הגיבה לנעשה סביבה והרופאים קבעו שהמוח שלה מנוון ואין כמעט מה לעשות איתה. זה היה נראה רע מאוד. באיזשהו שלב היא עברה מהמחלקה לשיקום ולא מזמן היא קפצה אלינו לביקור. כשראיתי אותה נכנסת למחלקה התרגשתי ברמות מטורפות. הסתכלתי עליה ולא האמנתי שזו אותה אישה שלא נתנו לה בכלל סיכוי. זה היה רגע ממש משמח בשבילי".
בטיפול בחולים שנמצאים בין חיים למוות ישנה אחריות כבדה, וחג'ג' מודעת לכך בהחלט. "היה בחור צעיר שנפצע אנושות בתאונת דרכים. כאן במחלקה הוא כמעט נפטר לנו כמה פעמים. הייתי חלק מסייע בטיפול שלו, וברוך ה' הוא הבריא וחזר לתפקוד מלא. זו הרגשה נהדרת. המחשבה שאני לוקחת חלק בהצלת חיים היא מדהימה".
חג'ג' נכנסה במהירות לתפקידה במחלקה, ועם הזמן הפכה לחלק אינטגרלי מהצוות המטפל. גם בשנת השירות השנייה בחרה להמשיך ולהתנדב באותה המחלקה. "יש כאלו שלא שמים לב בכלל שאני בת שירות. בצוות כאן יש אנשים מדהימים אחד אחד. אנשים שרואים בעבודה שלהם שליחות. בסוף יום עבודה אני יוצאת מהמחלקה עייפה, מותשת, אבל מבסוטה ממה שאני עושה. יש כאן המון סיפוק", היא אומרת.
לדבריה, בד בבד עם תרומתה לזולת, היא עצמה נבנתה במהלך השירות במחלקה: "השנה וחצי האלה בשירות מאוד ביגרו אותי. אין ספק שהשתניתי. מהרגע שנכנסתי למחלקה, מקום שרואים בו בצורה חזקה את הקו הדק שמפריד בין החיים למוות, למדתי להעריך את החיים שלי, את מה שיש לי. זה שינה לי לגמרי את השקפת החיים".
און ליין מול הצבא והמשטרה
מושקי דבניק (20) מבאר שבע בחרה לשרת בשנת השירות הראשונה בחמ"ל בנימין. החלטה לא שגרתית, בהתחשב בעובדה שהיא בת למשפחה חסידת חב"ד. "זו הייתה הבחירה שלי. ההצצה לעולם הביטחוני ולצבאי מאוד קסמה לי. הודעתי להורים שלי שאני עושה שנת שירות ושבחרתי בתחום הביטחון, וייאמר לזכותם שמההתחלה הם כיבדו את הרצון שלי".
דבניק, בוגרת אולפנית אמי"ת אוריה בבאר שבע, נטלה חלק כתלמידת שמינית ביום סיירות בירושלים. "הגעתי למקום לחפש שירות בשבילי והיו מלא תחנות, מלא אופציות. במקרה, התחנה הראשונה שנכנסתי אליה הייתה חמ"ל במועצה אזורית בנימין. הציגו לי שם את אופי התפקיד ומיד זה הרגיש לי נוח וזורם. זה נשמע מאתגר ומעניין והחלטתי ללכת על זה".
דבניק החלה את שירותה בחמ"ל המקומי, האחראי על ניהול אירועים ביטחוניים באזור בנימין. "במשך השנה ישבנו ארבע בנות שירות מול מסכים, מכשירי קשר וטלפונים והתעדכנו און ליין במה שקורה בשטח".
מה אופי האירועים שבהם מטפלים בחמ"ל?
"מטפלים בהמון אירועים ביטחוניים קטנים וגדולים, אבל גם במקרי רווחה ואירועים רפואיים. אם מתקשרים ומדווחים למשל על אלימות במשפחה, אני מעבירה את המידע לגורמים הרלוונטיים ובודקת האם יש צורך מיידי להיכנס לבית. במהלך השנה יש באזור המון מקרי ביטחון שבכלל לא מגיעים לתקשורת, ואנחנו מטפלים בהם ומנהלים אותם. כמו למשל אדם ברכב שמותקף במטר אבנים, או אמא עם ילדים קטנים שנקלעת בלי דלק לאזור מסוכן, בקת"בים ועוד".
נערה צעירה אמורה לנהל אירועים ביטחוניים? זה לא מלחיץ?
"יש כללים להתנהלות. עם הזמן את רוכשת ניסיון ולומדת איך צריך להתנהג באירועים. בחמ"ל יש אווירה של רוגע וארגון, וממש לא של פאניקה. גם במצבים מלחיצים מאוד את יודעת שאסור לך בשום אופן לאבד עשתונות ואת חייבת להפעיל שיקול דעת מקצועי. תוך כדי אירוע את מודעת לאחריות הכבדה שיש עלייך ואת חייבת להיות בפוקוס. גם אם האיש מעבר לקו בהיסטריה מוחלטת, את חייבת לשוחח איתו בטון רגוע ולשדר ביטחון".
העבודה בחמ"ל במהלך השנה שעברה הייתה אינטנסיבית ומרתקת. אחד מהאירועים, משחזרת דבניק, היה מקרה של אוטובוס מלא בחיילים שהותקף במטח אבנים גדול. "קיבלנו דיווח מהשטח שהפציצו את האוטובוס באבנים. החלונות נופצו, חלק מהחיילים נזקקו לטיפול רפואי אבל הם היו לכודים והיו צריכים תגבורת. זו הייתה סיטואציה מלחיצה. מיד פניתי לקב"ט, למד"א, לכוחות הצבא ולמשטרה. הקפצתי את כולם לזירת האירוע. ברוך ה' האירוע נגמר בשלום ואפילו לא הגיע לעמודי החדשות, אבל בשבילי זה היה אירוע מאוד חזק".
אירוע נוסף היה בעת סערת השלגים בחורף אשתקד. "זו הייתה סערה רצינית של כמה ימים. כל היישובים היו מושבתים, אין מים, אין חשמל, הכול חסום. המוקד היה הומה במתנדבים שניסו לסייע לכל מי שצריך". אפילו הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ הגיע לביקור בחמ"ל כדי לבחון את מצב העניינים. "היו המון מקרים של תושבים שהחליקו או תושבים שנזקקו לחילוץ מהבית לצורך עזרה רפואית. זו הייתה עבודה של יום ולילה".
דבניק חוותה אירועים רבים בחמ"ל, אבל את הלילה ההוא, ליל חטיפת שלושת הנערים, היא לא תשכח לעולם. באותן שעות שהתה דבניק במוקד יחד עם חברתה למשמרת. בשעה שלוש לפנות בוקר קיבלה שיחה מאופיר שער, תושב היישוב טלמון ואביו של גיל-עד הי"ד. בתחילה התייחסה לשיחה כאל עוד שיחה, אחת מני רבות מהורה מודאג. אך ככל שנקפו השעות ועקבות הבן נעלמו - החשש הלך גבר. "הרבה שיחות כאלה מגיעות למוקד ויש לנו נוהל קבוע להעברת המידע לגורמים הרלוונטיים בצבא ובמשטרה. אבל במקרה הזה, זה הרגיש לי לא טוב."
לא חשבת על האפשרות שהבן בסך הכול הלך לישון אצל חבר ואין סיבה לדאגה?
"אופיר שער הסביר לנו שמדובר בילד מאוד אחראי, שכל דבר הוא מדווח להם. ומאחר שהוא הודיע להם בהודעת סמס כבר בעשר שהוא בדרך הביתה, היה ברור שהוא לא אמור להתעכב בשום מקום. עוד הדאיג את ההורים שהטלפון שלו היה כבוי והוא לא יצר איתם קשר, מה שלא היה אופייני לו. האבא עשה טלפונים לכל העולם, פנה למשטרה ולצבא וכולם אמרו 'תמתין בסבלנות', 'זה עוד מוקדם לפעול'. הוא הרגיש שמשהו כאן לא בסדר והיה חסר אונים".
אבל מה את בחמ"ל יכולה לעשות?
"די מהר הבנו שמשהו פה לא כשורה. לקחתי ממנו כמה שיותר פרטים, אספתי מידע ובמקביל ניסיתי להרגיע. דרך שער הבנו שגיל‑עד לא לבד ומדובר בעוד חבר שנעלם, נפתלי. פנינו גם להורים שלו לקבלת פרטים. את כל המידע שאספנו העברנו בדחיפות לכל הגורמים - למשטרה, לצבא ולאנשי הביטחון".
זה היה בשבילך לילה מטלטל.
"לגמרי. קשה לעכל שהייתי חלק מהמקרה הקשה הזה של חטיפת הנערים ואני שמחה שתפקדנו כמו שצריך, לא היינו שאננות והעברנו את המידע בזמן אמת למי שצריך".
דבניק השלימה שנת שירות בחמ"ל וגאה על שנה של עשייה חשובה. "אני בחורה עירוניסטית. לפני כן לא יצא לי להגיע לאזור בנימין, ודרך השירות תפסתי פרספקטיבה נכונה על מה שקורה בשטח, מה זה לחיות על גבול רמאללה ואיך עולם הצבא והביטחון עובדים. למדתי המון במהלך השנה הזאת ואני מודה על הזכות לשרת שם".
בימים אלה היא משרתת שנת שירות שנייה בבית ספר לכבדי שמיעה וחירשים בירושלים. "גם כאן גיליתי עולם מרתק. דרך השירות אני נחשפת לעולמות מדהימים שאחרת לא הייתי בכלל מודעת לקיומם".
הרבנית יפה גיסר, יו"ר עמותת 'בת עמי', מציינת כי "בדיוק כמו שהבנות מושקי, שני ושיראל זוכות לשירות בעל ערך, כך אלפי בנות ברחבי הארץ זוכות לעשות שירות לאומי משמעותי. החיבור הטוטאלי של הבנות לעשייה, הלב הפתוח, הנתינה ממקום של אמת, האתגר ותהליך ההתבגרות וההעצמה שהן חוות - כל אלו יוצרים אצל אלפי המתנדבות שירות משמעותי".
גיסר מתארת את ההתנדבות במסגרת השירות הלאומי כ"מפגש עם החיים האמיתיים על כל מורכבויותיו", כלשונה. "צריך לזכור שהשירות הוא תובעני ועם המון אחריות על הכתפיים. הבנות יוצאות לחיים ונחשפות, לעתים לראשונה בחייהן, למציאות חברתית או אישית לא מוכרת. זה לא קל ולכן התפקיד של העמותות הוא למקסם עד כמה שאפשר את ההתאמה בין הבת לתפקיד. זה הבסיס להכול. אנחנו מתייחסים בכובד ראש לתהליך המיון והשיבוץ של הבנות, ורואים בבחירה נכונה של מקום השירות כמהותית להצלחת השנה כולה".
כיצד העמותות פועלות לעידוד הבנות לשרת במסגרתן מול הקמפיין לגיוס הבנות הדתיות לצה"ל?
"העמותות משקיעות המון במציאת תפקידים חדשים ומאתגרים ומשתדלות להוות חלופה אטרקטיבית. אני מבקשת להדגיש כי עדיין הרוב המוחלט של בנות המגזר הדתי-לאומי בוחרות במסלול של שירות לאומי, והעמותות עושות את המקסימום כדי להעניק להן תהליך שיבוץ הכי ידידותי שאפשר". עוד מוסיפה גיסר כי "הבנות הן בעצם קהל הלקוחות של העמותות ואנחנו מחויבים להעניק להן שירות כמה שיותר מקצועי. העמותות משקיעות המון משאבים, כוח אדם ומחשבה כדי שהבנות יעברו את התהליך של בחירת מקום שירות הכי נכון וטוב. לעם ישראל יש המון משימות והבנות היקרות שלנו לוקחות על עצמן לתרום בעוצמה, בעומק ומתוך ענווה גדולה".
גם הרב צפניה דרורי, יו"ר האגודה להתנדבות, רואה בשירות הלאומי "מפעל ייחודי של מדינת ישראל, שערכו גדול מכל מה שאפשר לתאר". הרב דרורי מוסיף ואומר כי עיקר ייחודו בכך שהוא מפגיש את הבת באופן בלתי אמצעי עם כל עם ישראל. "המפגש נעשה מתוך קירבה, נתינה ועשייה למען אחרים. הנתינה של הבנות מגדלת אותן ומצמיחה אותן, והדברים האלה לא קורים בצבא", מדגיש הרב. "בצבא אין את הכניסה לחיים של המשפחות והחברה. הבנות יוצרות קשר עמוק עם עם ישראל, הן יוצרות קשר עם הקהילה והדברים האלה לא יסולאו בפז. זה מגדל אימהות נאמנות ומשפחות שרואות את עצמן חלק מהעם, זוהי השליחות האדירה של השירות הלאומי".
rivki@besheva.co.il