התקשורת מלאה בימים אלה בכתבות על מצבם הקשה של הזוגות הצעירים בישראל: לא גומרים את החודש, כורעים תחת המעמסה הכלכלית ולא מצליחים להתמודד עם דרישותיהם של החיים.
אחד המשפטים שחוזרים פעם אחר פעם בהקשר הזה הוא "ההורים שלנו בשלב הזה של החיים כבר היו מסודרים". בהרבה מאוד מקרים ההורים כבר היו בעליה של דירה, העמידו את עצמם על הרגליים ובאמת חיו חיים עצמאיים. הילדים, לעומת זאת, שכבר אינם כל כך קטנים, מוצאים את עצמם תלויים לפרנסתם בהוריהם בגיל 35, ולפעמים אפילו 40.
כמובן שגל הכתבות הזה אינו תמים, יש לו מטרה פוליטית ברורה. מצד שני, ברור גם שיש באמת פרמטרים שבהם קשה יותר להסתדר היום מאשר בעבר. אולם בשורות הקרובות אני רוצה להסב את תשומת הלב לתופעה נוספת שגורמת לתסכול האמיתי של זוגות צעירים רבים.
אפשר לקרוא לתופעה הזאת בקצרה: דחיית החיים. בעבר, והעבר הזה לא כל כך רחוק, מרבית בני האדם סיימו "למצוא את עצמם" עד גיל 22‑23. היו לכך הרבה סיבות. מרבית העבודות לא דרשו השכלה אקדמית, מגוון אפשרויות העבודה לא היה כל כך גדול, ולמרבית הצעירים לא הייתה סביבה משפחתית שיכולה הייתה לתמוך בהם כלכלית. הנורמות החברתיות תמכו באותן השנים בחתונה בגיל צעיר יותר, וגם לכך היה כמובן אפקט מקבע.
התוצאה הייתה שהחיים הכלכליים של מרבית הצעירים התחילו בשלב מוקדם. הם רכשו דירה בגיל צעיר יותר, החלו לשלם משכנתא בגיל מוקדם יותר, סיימו את המשכנתא מהר יותר והחלו לחסוך לשלב הבא בחייהם. כך, בסביבות גיל 40 הרגישו מרבית הזוגות שהם "מסודרים" פחות או יותר, גם אם שנותיהם הראשונות כאנשים בוגרים עברו עליהם בדוחק.
כיום, מרבית הצעירים מתחילים את חייהם הכלכליים הרציניים שבע או שמונה שנים מאוחר יותר. טרנד הטיול הגדול לאחר הצבא, בתוספת לימודים אקדמיים משמעותיים, לעתים יותר מתואר אחד, דוחים את הכניסה לחיי העבודה. התקופה הזאת, שמאופיינת בדרך כלל בחיי רווקות, יוצרת לעתים גם ציפיות גבוהות מהחיים. רווק יכול לנהל חיי רווחה פזרניים לגמרי ממשכורת לא גבוהה, כזו שמרוויחים בעבודת סטודנטים או במלצרות.
אלא שחיי הרווחה האלה, שיכולים לכלול בילויים במינון גבוה, טיסות לחו"ל ועוד, לא מסתדרים תמיד בשלב הבא בחיים. ניהול משק בית של ממש, שלא לדבר על כזה שכולל גם ילדים, הוא עסק יקר הרבה יותר. התוצאה היא נפילה חדה וכואבת מאוד ברמת החיים. מי שהתרגל לחיי רווקות פזרניים יתקשה לוותר על הנאות החיים. מי שלא היה שם לא ירגיש שמשהו חסר לו. כך מוצאים את עצמם זוגות בני 36‑38, עם מקצועות טובים ומשכורות יפות, כשהם עומדים במידה רבה על קו הזינוק של חייהם, במקום להרגיש רגועים ומבוססים.
תעזבו את העיזבון
אחת ההצעות ששבה ועולה מדי פעם כאמצעי למילוי קופתה המידלדלת של המדינה היא החייאתו של מס העיזבון. המס, שנחקק בישראל בשנת 1949 ובוטל בראשית שנות ה‑80, מקובל ברבות ממדינות העולם. ההיגיון העומד מאחוריו פשוט: אם המדינה נוטלת נתח משמעותי מהכסף שהאזרח מרוויח בעמל כפיו, אין סיבה שלא לקחת גם מכסף שהאדם לא עמל בעבורו אף לא רגע אחד.
הפעם היה זה השר לשעבר משה כחלון, יו"ר מפלגת 'כולנו', שהחיה את הרעיון. כחלון מציע לגבות מס בשיעור של 20‑25 אחוזים מירושות שגובהן 10 מיליון שקלים ומעלה. "זה מס צודק, סולידרי. אני חושב שהוא טוב גם לנותן וגם למקבל. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם, אם איני טועה, לפחות בעולם הנאור, שאין בה מס ירושה", אמר כחלון לאחרונה בריאיון.
על הנייר זה נשמע טוב, מרשים ובעיקר צודק. מי לא יתמוך במס כזה, במיוחד כשמדובר במיסוי של עזבונות גבוהים, לא כאלו שמשאיר האדם הממוצע מהמעמד הבינוני. אך על מנת להבין מדוע הוא לא נהוג בישראל, צריך לחזור אחורה במכונת הזמן. כאמור, בארץ היה נהוג מס עיזבון, אבל המאמץ הכרוך בגבייתו לא הצדיק את החסרונות שיש בו.
כחלוף השנים התברר כי מס ירושה הוא אחד המיסים שהכי קל להתחמק מלשלמם. הדרך הפשוטה מכולן היא העברת בעלות בחיים. מאחר שרכוש בסיסי כמו בית מגורים ממילא לא נכלל במס, מדובר בעיקר ברכוש עסקי, כדוגמת חברות, מפעלים, עסקים והשקעות. מה שעשו רבים מעשירי הארץ הוא להעביר את הבעלות בעסקים לילדים בשלב שבו ממילא הניהול שלהם עובר לידיהם. כך ירד שווי העיזבון, והמדינה ממילא איבדה את רוב חלקה.
בשנות החמישים שיעורי מס העיזבון בישראל היו גבוהים, אולם הסכומים שנגבו בפועל לא היו מרכיב משמעותי. ההכנסות ממס העיזבון לא עלו על שני פרומיל מכלל הכנסות המדינה ממיסים. גם ניסיונות להקשיח את מערך הגבייה ולסתום פרצות בחוק לא הביאו לעלייה בשיעור ההכנסות ממס זה. בשנות ה‑70 היווה מס העיזבון כ‑1‑1.5 פרומיל מהכנסות המדינה ממיסים.
עם זאת, הבעייתיות בהחלת מס העיזבון לא נובעת רק משיעורי הגבייה הנמוכים. אחת הסיבות שישראל היא יעד מועדף להשקעות, במיוחד של אזרחים ישראלים, היא היעדרו של מס עיזבון. העובדה שישראל מהווה מקלט מס בהקשר זה, הופכת אותה ליעד השקעות אטרקטיבי יותר, וזאת בעלות נמוכה יחסית. מנגד, החלת מס עיזבון גבוה עלולה להבריח השקעות שכאלו.
אם מטרתו של מס העיזבון היא להגדיל את תחושת הצדק ולהביא במשהו לחלוקת עושר יותר שוויונית, ייתכן שיש בו היגיון מסוים, למרות שהפרצות בו עשויות להיות רבות. אם המטרה היא למצוא מקור הכנסה נוסף על מנת להעשיר את קופת המדינה, התוצאה עלולה להיות מאוד מאכזבת.