פסק דין בעניינו של סגן שר החוץ, איש הליכוד צחי הנגבי, שהתקבל בסוף השבוע שעבר בבג"ץ, מאפשר הצצה נדירה אל עתידו של האקטיביזם השיפוטי.
לפני תשע שנים הגיש היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, כתב אישום נגד הנגבי שעסק במרמה והפרת אמונים. הנגבי נחשד כי כשהיה השר לאיכות הסביבה מינה במשרדו מינויים פוליטיים, וכי הבטיח מינויים כאלו במהלך שגבל בשוחד בחירות. בשולי כתב האישום הואשם הנגבי גם בסעיף קל יחסית של עדות שקר. הוא הצהיר בפני יו"ר ועדת הבחירות כי פרסום מטעמו שהתגאה במינויים הפוליטיים לא היה על דעתו. בהמשך התברר כי הנגבי ידע על הפרסום הממשמש.
הנגבי זוכה מהאישומים החמורים והפרקליטות לא ערערה על פסק הדין (אמנם רק בגלל שביתת הפרקליטים). אבל ההרשעה בסעיף הנלווה של עדות שקר הספיקה כדי שהשופטים יטילו עליו קלון, והנגבי נאלץ לעזוב את הכנסת לתקופה של שנתיים. הוא שב ונבחר לכנסת ה‑19. בקיץ שעבר מונה על ידי ראש הממשלה לסגן שר החוץ, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה קבע שאין מניעה חוקית לכך. התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ וביקשה לבטל את המינוי. בעתירה נטען כי המינוי של הנגבי אינו חוקי, וגם אם בית המשפט יקבע כי המינוי הוא חוקי, הוא אינו סביר. השופטים קבעו כי המינוי של הנגבי חוקי, וכי הוא אינו לוקה בחוסר סבירות קיצונית, לפחות כזו הדורשת את התערבותם. אבל חשיבותו של פסק הדין אינה בהשארת הנגבי בתפקיד שעומד ממילא להסתיים בקרוב עם כינונה של ממשלה חדשה. אפילו לא בסיכויו לקבל תפקיד בממשלה הבאה אם תוקם על ידי נתניהו. חשיבותו דווקא במיפוי מאיר עיניים של המחלוקת בבית המשפט העליון בעניין השימוש בסבירות בביקורת השיפוטית.
את פסק הדין שהתקבל פה אחד על ידי הרכב מורחב של שבעה שופטים כתב הנשיא היוצא, השופט אשר גרוניס. כדרכם של פורשים, הוא התאמץ לנסות ולהותיר אחריו מורשת. במקרה של גרוניס – התנגדותו לאקטיביזם השיפוטי, ובעיקר לשימוש הרחב במונח הסתום של 'סבירות', כדי לכפות על הרשות המבצעת נורמות ערכיות בהן מחזיק הרכב מקרי בבית המשפט. גרוניס קיצר במילים בהכרעתו לגופה של עתירה, והאריך בפרישת משנתו בעניין הסבירות. הוא זכה למקלחת של צוננים מרוב חברי ההרכב.
גרוניס הסביר תחילה מדוע בכל מקרה בעתירה נגד הנגבי אין לשיטתו כמעט מקום להתערבות משפטית. כאשר הגוף המחליט הוא הממשלה, הסביר הנשיא היוצא, נוכח היותה הרשות המנהלית הבכירה במדינה, צריך בית המשפט לנהוג בזהירות יתרה. ההתערבות השיפוטית תצטמצם עוד יותר כאשר מדובר במהלך שמאושר גם על ידי הכנסת, כדוגמת מינוי שר. וככל שהמרכיב הפוליטי בהחלטה הוא בעל משקל גדול יותר, ומינויו של הנגבי לא נעשה דווקא מסיבות מקצועיות, נדרש ריסון רב יותר בביקורת השיפוטית המופעלת מצדו של בית המשפט.
מכאן התפנה גרוניס למתקפה כללית על השימוש של בית המשפט בסבירות. תחילה קבע שאי הוודאות המשפטית שיוצר המושג היא גדולה. שהרי קשה מאוד להעריך היכן ימתח בית המשפט את הקו בין הסביר ללא סביר. גרוניס תוהה איך בדיוק יכולה הייתה הממשלה לשקלל את הצלחתו של הנגבי כשר, יחד עם עברו הבעייתי, בתוספת המחיר הפוליטי ששילם והזמן שעבר מביצוע העברה. נדמה שגרוניס מלגלג ממש כאשר הוא מצטט פסק דין של השופטת בדימוס איילה פרוקצ'יה וכותב שחוסר הוודאות רק גובר אם מוסיפים לקלחת את הקביעה שלפיה "משקל הגורמים השונים אינו סטטי, והוא משתנה על פי הנסיבות". הוא קינח בדברי כפירה של ממש כשהציע לחבריו לגנוז את נושא הסבירות כאשר הם נדרשים לבקר מינויים ציבוריים, ולהסתפק פשוט בבחינת מילוי תנאי הכשירות לתפקיד, כפי שהוגדרו בחוק.
הקריאה של גרוניס לא נותרה בלי מענה. השופט יצחק עמית כתב בקצרה כי דעתו אינה נוטה לביטול מוחלט של עילת הסבירות, אך מלשונו נראה כי גם לא ישוש להשתמש בה באופן רחב. השופט אליקים רובינשטיין כתב באריכות יתרה כי מבחינתו לא נעשה שימוש מספיק בעילת הסבירות. אך את עיקר תשומת הלב צריכות לתפוסת חוות דעתן של שתי הנשיאות, הנוכחית - מרים נאור, והבאה - השופטת אסתר חיות. נאור הדגישה את חשיבות בחינת הסבירות על ידי בית המשפט ככלי להרתעת הרשויות ממנויים שאינן סבירים. חיות ציינה כי לא זו בלבד שהיא מתנגדת לביטול עילת הסבירות ככלי לביקורת שיפוטית, היא מתנגדת אפילו לצמצומה.
הגנה יקרה
אחרי סגן שר החוץ, הגיע תורו של שר החוץ עצמו. הוא נחשד בפרשות של שחיתות חמורה, פרשת החברות שאליהן הוזרמו כספים רבים ממקורות בחו"ל. בסופו של דבר הועמד ליברמן לדין בסעיף אישום זניח יחסית, על אירוע בשולי הפרשה: החשד כי קידם שגריר שהדליף לו פרטים על החקירה נגדו. וגם ממנו זוכה בסופו של יום. גם במקרה של ליברמן הפרקליטות לא ערערה על הזיכוי. הנגבי יצא מההליכים המשפטיים עם קלון. אבל ליברמן, כך מסתבר, יצא עם חור גדול בארנק.
הוועדה לעניין הגנה משפטית והשתתפות בהוצאות משפטיות לנושאי משרה ולעובדי מדינה, פרסמה השבוע את רשימת ההחלטות שקיבלה בשנה וחצי האחרונות. במקרה שבו נושא המשרה נאלץ להוציא הוצאות משפטיות עקב פעולה שעשה במסגרת תפקידו, יש בסמכות הוועדה בראשות מנכ"לית משרד המשפטים לשפות אותו על הסכום שהוציא או על חלקו. הוועדה החליטה לפרסם את החלטותיה המפורטות, בצירוף שם המבקש כאשר מדובר בשרים וחברי כנסת, ובעילום שם כאשר מדובר בעובדי מדינה או בשופטים.
ההחלטה האחרונה של הוועדה הייתה לשפות את השר ליברמן על חלק מהוצאותיו המשפטיות בפרשות השחיתות שבהן נחשד בעשור האחרון, והיא חושפת את הסכום שנאלץ ליברמן להשקיע בהגנתו המשפטית. על פי החשבוניות שהגיש ליברמן לוועדה, הוצאותיו בתקופה שבין 2007 ל‑2013 הגיעו ליותר מ‑1.2 מיליוני שקלים, והתחלקו בין שני משרדי עורכי דין ופרופסור אחד למשפטים. מכיוון שיותר מ‑200 אלף שקלים מתוך הסכום הוכרו לליברמן לצורך זיכוי ממס, הוא תבע מהוועדה את הסכום הנותר, כ‑980 אלף.
הוועדה החליטה כי הפרשה הגדולה, פרשת החברות, אינה נוגעת לתפקידו של ליברמן כנושא משרה, ולכן המדינה אינה צריכה לשאת בעלויות המשפטיות. באשר לפרשת השגריר, החליטה הוועדה לאשר לשר החוץ החזר בתעריף צנוע בהרבה מזה שגבו ממנו פרקליטי הצמרת. בסך הכול אישרה הוועדה לשר החזר של 65 אלף שקלים, פחות משבעה אחוזים מהסכום שדרש.
הרוכל והמתחזה
ענאן עבידיה, ערבי תושב אחד היישובים ביו"ש, עסק ברוכלות ברחובותיה של אום אל-פאחם, כאשר אדם לבוש מדי צבא ניגש אליו והודיע לו כי הוא דרוש לחקירה בתחנת המשטרה. הוא לקח ממנו את תעודת הזהות, והחרים את סכום הכסף שנמצא ברשותו. בנוסף לכך נדרש הרוכל להעמיס את הסחורה שהייתה איתו לכלי הרכב של איש הצבא, ולהתלוות אליו לתחנה.
עבידיה לא העז שלא לציית. מה גם שאישור כניסה כחוק לישראל לא היה ברשותו. כשהגיעו לתחנת המשטרה, נכנס האיש בעל המדים עם עבידיה לתחנה, הורה לו לשבת על הספסל, ניגש אל היומנאי והודיע לו כי האיש עצור. היומנאי לא הכיר את לובש המדים, אבל לא ביקש ממנו להזדהות ולא שאל לפשר המעצר. האיש עם המדים הסתלק. היומנאי המשיך בעסוקיו, ועבידיה המשיך לשבת ולחכות. השעות נקפו ועבידיה החל לנסות ולברר על מה ולמה הובא לתחנה. אז התברר כי הוא לא היה דרוש לחקירה כלל, וכי הוא נפל קורבן למתחזה שנעלם עם הכסף ועם הסחורה. בו במקום הוא הגיש תלונה בתחנה, חזר לביתו והמשיך לחכות.
כששוב הבין שאם אין הוא לו מי לו, שכר עבידיה עורך דין כדי שיברר מה עלה בגורל התלונה. זה גילה כי משטרת ישראל מיהרה לסגור את התיק מבלי לבצע ולו פעולת חקירה אחת בהונאה שהתרחשה אל מול עיני שוטריה, בתחנת המשטרה עצמה.
שנתיים נאלצו עבידיה ועורך דינו להמתין עד אשר הסכימה המשטרה לפתוח את התיק מחדש ולערוך מסדר זיהוי בתמונות, שלא העלה דבר, ולשוב ולסגור את התיק. שופטת בית משפט השלום בבית שאן, רגד זועבי, כתבה בפסק דין שניתן השבוע כי על בית המשפט לנהוג בזהירות יתרה בטרם הוא מחייב את המשטרה לשפות נפגע עבירה שעליו לא הצליחה לשים את ידה. היא כתבה שחיוב המשטרה בפיצוי עקב רשלנות צריך להיעשות רק במקרים יוצאי דופן, אך קבעה שמקרהו של עבידיה בהחלט יוצא דופן והורתה למשטרה לפצותו בכעשרת אלפים שקלים.