אהרון דוד מילר, ששירת שנים רבות בצוות השלום האמריקני למזרח התיכון, סיפר שכאשר עלה אובמה לשלטון נפוצה בדיחה בוושינגטון: בניגוד לקודמיו, הממשל החדש יימנע ממדיניות שחותרת להחליף משטרים (regime change), להוציא מקרה אחד - המקרה הישראלי.
כך היה ב‑2009, כאשר מפגינים איראנים מחו על הבחירות המזויפות שהכתירו את אחמדינג'אד ושיוועו להתערבות אמריקנית לטובתם, אך נענו באדישות. גם כאשר מאות אלפים נהרגים בסוריה ומיליונים הפכו לפליטים, לאובמה לא בוער להחליף את משטר אסד. אבל כאשר מסתמנת אפשרות להדיח את נתניהו, הממשל לובש רוח קרב.
כמובן שהדבר נעשה בעדינות יחסית, כגון באמצעות הידיעות שהופצו השבוע על צמצום החלפת המידע בין הממשל לישראל בנושא הגרעין האיראני, והחיוכים לבוז'י מול הכתף הקרה לנתניהו. אין צורך להתרגש מהמידור האמריקני. כפי שאמר דון קורליאונה - זה לא אישי, והמידור מתבצע גם כלפי הקונגרס האמריקני. ישראל, כמו גם בעלות בריתה של ארצות הברית במדינות ערב, נאלצה ללמוד בעצמה על הערוץ הסודי שפתחו האמריקנים מול איראן דרך עומאן. מה יועילו התדריכים כאשר הממשל נחוש לבצע הסכם – גרוע ככל שיהיה – על מנת שאובמה יוכל לטעון להישג דיפלומטי בשיפור היחסים עם איראן והקמת מזרח תיכון חדש. אובמה מוכן להקריב את עיראק, מדינה שארצות הברית השקיעה בה דמים מרובים תרתי משמע, כך שתהפוך למדינת חסות איראנית. ההפצצות האמריקניות על דאעש מסייעות לא לכוחות הביטחון העיראקים, אלא למיליציות השיעיות שנאמנותן העיקרית היא לטהרן ולא לממשלת בגדד. שלטי החוצות המפארים את הישגיהם מעוטרים בדיוקניהם של האייתולות חומייני וחמינאי. מעשי הזוועה שהמיליציות השיעיות מבצעות לא מביישים את דאעש, והממשל לא פוצה פה. אם אין לנו כל דרך להשפיע ולהניא, מה יועילו חלופי המידע? עצם ההודעה על צמצום החלפת המידע נועדה בראש ובראשונה לפגוע בנתניהו.
בכנס שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי הופיע השגריר לשעבר מרטין אינדיק, הידוע באיבתו לממשלות ימין. אינדיק הזהיר כי בעוד שהקהילה הבינלאומית תגלה אורך רוח לממשלה ישראלית הדבקה בחזון שתי המדינות ונוקטת צעדים מעשיים להגשימו, היא תנהג אחרת כלפי ממשלה שלא תלך בתלם. במועצת הביטחון יעבירו החלטה שמשלימה את החלטות 242 ו‑338 של מועצת הביטחון בכל הקשור לפתרון הקבע, או בקיצור - הסכם כפוי. הרמז של אינדיק ברור: או שתדיחו את נתניהו, או שפה תהיה קבורתכם. אינדיק הוא איש מכון ברוקינגס, אבל בעבר הלא רחוק הוא היה יד ימינו של ג'ון קרי בכל הקשור ל"תהליך המדיני", ולכן ניתן לראות גם בו שליח מטעם הממשל.
משחקי הממשל לא ישפיעו על החלוקה בין הגושים, כי על פי הסקרים, המיעוט שמאמין בכוונותיו הטובות של אובמה ממילא מצביע לגוש השמאל. בתוך הימין זה דווקא מגביר את הנטייה להתלכד סביב נתניהו.
ניצחון הקומיסרים
במהלך של פסילת השופטים לפרס ישראל ואז החזרתם על פי המלצת היועץ המשפטי, גילה ראש הממשלה דפוס פעולה מוכר בכל הקשור למאבק על פלורליזם תרבותי בישראל. ברגע שנתניהו פסל אנשים כמו פרופ' אריאל הירשפלד, היה עליו לדעת שהתגובה הזועמת בוא תבוא, והוא יואשם בז'דנוביזם דווקא על ידי תלמידיו המובהקים של אנדרי ז'דנוב – עבדו הנרצע של סטאלין.
אם ידע ראש הממשלה שלא יעמוד בלחץ, אסור היה לו לנקוט במהלך הזה. בנסיגתו הוא העניק ניצחון נוסף לקומיסרים הסטאליניסטים של התרבות וגם ליועץ המשפטי - שרשם הישג נוסף של הצרת צעדי השלטון הנבחר על ידי סייג חדש לעונת הבחירות, שאותו הוא המציא.
מורשת אורבך
בתוך פחות משנה שכלנו את שני האורים: אורי אליצור הלך לעולמו, ועתה גם אורי אורבך. ביום העצמאות האחרון בחייו, אורי אליצור התנחם בהישגי ההתיישבות היהודית, ובראש ובראשונה יישובו עפרה. אורי אורבך יכול היה להתנחם בפריחתה של הכתיבה הציונית-דתית, משפע העלונים הגודשים אותנו בכל ערב שבת ועד לנוכחות המוגברת של המגזר בשיח הציבורי, וזאת במידה רבה בזכותו.
אורי עוזב אותנו בעיצומה של מערכת בחירות סוערת שמעמידה את הישגי הבית היהודי בסכנה. הפעם אי אפשר להאשים את הליכוד בירי בתוך הנגמ"ש, אלא בעיקר את כוחותינו המבצעים בתוכו דו"צ - ירי דו-צדדי. זה עורק ליחד והשני לליכוד. כך מורידים את כוח המשיכה של המותג ציונות דתית. אורי אורבך חסר לנו בשעה זו כגורם שתרם לאיחוד השורות וביטא את הטוב שבציונות הדתית. אבל העיקר, אורי משך ומשח את נפתלי בנט לבית היהודי לא רק משום שראה בו את הכוכב הבא – מנהיג כריזמטי וסוחף וקבלן מנדטים, אלא גם משום שבנט התאים להשקפותיו של אורבך.
הרשו לי לצטט מטור שכתב אורי לידיעות אחרונות בשנת 2007 שכותרתו "גם הם רוצים חינוך דתי". בטור מתאר אורבך ציבורים מסורתיים וחילונים שמתעקשים לשלוח את ילדיהם דווקא לממ"ד, כי שם הם יקבלו חינוך לערכים ותודעה יהודית. הסלקטורים של החינוך הדתי מקבלים אותם בחשדנות מסוימת, כי "קל להכביר מילים על אהבת ישראל כשאתה חי ביישוב סתגרני שבו תנאי הקבלה גורמים רק לאנשים 'משלנו' להגיע. אנחנו, הורים דתיים החיים בעיר המעורבת, צריכים להוכיח ביום-יום שלנו שאחדות ישראל אינה דרשה או מאמר בספר, אלא תנאי הקבלה... זה מבלבל. מצד אחד אנחנו רוצים לקרב, אבל מצד שני אנחנו חוששים להקריב. מעוניינים לפתוח דלת כדי שייכנסו, אבל מפחדים שמאותה הדלת הילד שלנו יברח".
אורי לא התבלבל ולא פחד והותיר את הדלת פתוחה. פשוט תחליפו את המילים בית ספר במילה מפלגה וקיבלתם את המהפכה שאורי ביקש להגשים בבית היהודי. אז אם קשה לכם משום מה להגיד שאתם מצביעים לנפתלי בנט, תאמרו לעצמכם שאתם מצביעים למורשת אורי.