בזה אחר זה עלו ראשי הנהגת המדינה לדוכן הנואמים מתחת ציליית הענק שנמתחה ברחבת בית העלמין במודיעין, וספדו למי שהיה לאחד מסמליה של הציונות הדתית בשנים האחרונות, הסופר, העיתונאי, הפובליציסט והשר אורי אורבך, שהלך השבוע לעולמו.
קהל ההמונים שנאסף ללוות את אורבך בדרכו האחרונה כלל מכירים, מוקירים ושותפים לדרך מכלל רובדי החברה הישראלית. היו שם דתיים, חילונים וחרדים, אח"מים לצד פשוטי עם, צעירים שראו בו סמל ומתווה דרך, צרכני תקשורת שראו בו מי שיודע לנסח את חייהם ואת מלחמותיהם בחדות ובלי מורא, וקשישים שבאו להכיר לו טובה ותודה על התפנית שחולל בחייהם כשר לאזרחים ותיקים. בין כל אלה היו גם ההוא שסבא שלו היה רב וההם שמקווים שאולי השבת יזרקו סוכריות. היה שם עם ישראל.
קורס עיתונות אצל שניצר
נקודת ההתחלה של המפעל האורבכי הייתה בישיבת ההסדר בקריית שמונה. את ניצני כישרון הכתיבה וההבחנה החדה שליוו את אורבך בכל שנותיו, אפשר היה לזהות כבר מגיל צעיר. אולם יש מי שיופתע לגלות שהאחראי להפניית הכישורים הללו אל הזירה הלאומית הוא דווקא הרב צפניה דרורי, ראש ישיבת ההסדר בקריית שמונה, בה למד אורבך.
אורי היה בן המחזור השני של ישיבת ההסדר הצפונית. הרב דרורי מספר: "אורי הגיע ללמוד בישיבה בתקופה שבה עוד לא היו ישיבות הסדר בעיירות פיתוח. ישיבת ההסדר הייתה בסך הכול שנה על הקרקע והעיר הייתה עיירת פיתוח קטנה ושוממה, מופגזת ומפחידה מאוד. אורי היה אידיאליסט אמיתי שהצטרף לשליחות הלאומית שלנו דאז - להחיות גם את הפריפריה ועיירות הפיתוח. הרגשנו שיש לו כישרון מיוחד לפתוח את העולם הדתי לתקשורת - לא רק לבכות על מה שיש, אלא לעשות".
באירועי הישיבה שובצו אז קטעים שכתב אורי, והכישרון הייחודי לא נעלם מעיניו של ראש הישיבה. "הצלחתי למשוך אותו לעולם העיתונות", אומר הרב דרורי ומוסיף: "אפשר לומר שבאשמתי הוא הגיע לעולם הזה. זיהיתי את הכישרון שלו. בביקורו של שמואל שניצר במקלטי העיר המופגזת נפגשנו, והוא שאל איך הוא יוכל לעזור לתושבים כאן. אמרתי לו שיש דרך שבה הוא יוכל לעזור לעם ישראל. הפגשתי אותו עם אורי וביקשתי ממנו לסייע לו וללמד אותו כתיבה עיתונאית". שניצר קיבל את בקשת הרב, ובינו לבין ההסדרניק הצעיר החלה תכתובת מאמרים וקטעי כתיבה שנשלחו מהעיר הצפונית אל משרדו, שם זכו להערות ולתיקונים ונשלחו חזרה צפונה. "אורי דווקא שמח לקבל ביקורת על יצירותיו", נזכר הרב דרורי.
הרב דרורי אחראי גם לשידוך המנצח בין אורבך לקריקטוריסט והמאייר שי צ'רקה, גם הוא בוגר הישיבה. "הייתי בשיעור א'", מספר צ'רקה, "אורי בא לבקר כבוגר, והרב אמר לו: בוא תכיר מישהו. הוא הגיע אליי לחדר, ראה ציורים ומשם והלאה התחלנו לעבוד". את צעדיהם המשותפים הראשונים עשו בביטאון המתיישבים 'נקודה', שם אייר צ'רקה קריקטורות למדור הסאטירה 'פסיק' שאותו ערך אורבך.
צ'רקה התגייס לצה"ל, ובחצי השנה האחרונה לשירותו הועבר לשירות ב'במחנה'. אורבך זכר את הפוטנציאל. "הוא התקשר אליי ואמר שהוא עובד על עיתון ילדים, וביקש שאנהל את המערכת הגרפית של העיתון".
'אותיות', שעשה היסטוריה בעולם הילדים הסרוגים, היה המסגרת הראשונה שבה גישש צ'רקה את דרכו של גיבורו בבא. "אורי דווקא לא אהב את הרעיון בהתחלה", הוא מודה. אורבך, שהתקבע בתודעת רבים בציונות הדתית כליברל, חשש מיומרת הקומיקס המשנתי, אבל אחרי שני ניסיונות הבהירו התגובות הנלהבות שהרעיון הנועז תפס.
הדרך עד לאיור ספרי הילדים של אורבך עברה דרך תחנה משותפת נוספת – עיתון בני עקיבא 'זרעים'. אורבך הגה יחד עם צ'רקה את הקומיקס 'השכנים של הסניף'. "החיבור בינינו היה טבעי וזורם. הוא הגדיר זאת פעם ואמר שאני היחיד שיודע לשים נכון את הכיפה על הראש של הדמות. צייר חילוני מצייר ראש ומלביש עליו כיפה. אצל הדתי זה נמצא בילד-אין".
אז איך זה לעבוד על יצירה משותפת עם אדם דעתן כמו אורי אורבך? צ'רקה מתאר את אורבך כ"אדם מאוד נעים, למרות שיש לו הרבה מה להגיד, למרות שהוא מאוד מעורב. הוא אדם שחשב במילים ולא היה בו את הצורך לתת לי רעיונות מה לצייר. הוא ידע מה הספר אמור לייצר בסופו של דבר, ואני העברתי את זה למדיום הוויזואלי".
עבודתם המשותפת של אורבך וצ'רקה נמשכה לאורך השנים, ומסתבר שעדיין לא אמרה את המילה האחרונה. יש עוד כמה רעיונות מאופסנים שאולי ייצאו בעתיד. "בשיחה אחת לפני האחרונה שלנו הוא אמר שמיד אחרי הפרישה שלו מהפוליטיקה, נשב לעשות כמה דברים. כבר כחבר כנסת בקדנציה הקודמת הוא התחיל לכתוב את 'מוקצה 2 – מוקצה בכנסת'".
רשימת המילים האסורות
חיותה דויטש, שיחד עם אורי ערכה את 'אותיות', מתארת אותו כאדם הראשון שנתן צ'אנס לסיפורים שכתבה. "שלחתי לו סיפורים. הוא היה הראשון שפרסם סיפורים שלי". כשהיא מנתחת את ייחודיותו ככותב גם היא, כמו רבים אחרים, מזכירה ש"אורי לא סבל קלישאות ופומפוזיות. היה בו משהו מאוד ישר. היה קשר בין היושרה האישית שלו כאדם לבין עולם המילים שלו. אצלו מילה צריכה לומר בדיוק את מה שהיא צריכה לומר ולא מעבר לכך. זה סוג של הגינות ביחס מול בני אדם ומול המילים".
"במערכת 'אותיות'", נזכרת דויטש בחיוך, "הייתה לנו רשימה של מילים שאסור להשתמש בהן, מילים מוגזמות או כאלה שסבלו מעודף שימוש... יש לכותבים נטייה להיסחף למילים של עצמם. זה לא היה אצלו. הוא ידע לפרגן מאוד, אבל גם לא עשה הנחות. הטקסט צריך להיות טוב".
על ספרי הילדים הסרוגים שכתב, אומרת דויטש: "הוא כתב מתוך עין של סופר, עין של מי שיודע לזהות את מה שעובר על ילד שרוצה לבעוט בכדורגל ויש לו גם כיפה. הוא חווה את זה בעצמו וגם יודע שלא כתבו על כך מספיק. אין כאן כתיבה מגזרית, אלא כתיבה של סופר טוב".
לאחר רצח רבין, כשעם ישראל חיפש בתוכו גשרים, הגיעה 'המילה האחרונה'. הפרטנרים של אורי אורבך התחלפו, אבל כולם עברו תהליך דומה. המתעמתים עם אורי הפכו לחברים אישיים, כאלה שגם אחרי שהמיקרופון נסגר נשארים יחד. ההיכרות האישית הפכה גם להיכרות בין משפחות. כך עירית לינור וכך גם גידי גוב, אברי גלעד ואחרים. העמדות הנחרצות שאיתן יצאו למלחמת ההתנצחויות הרדיופונית התעדנו ופתאום עמדותיו של אורי נשמעו הגיוניות, מבוססות ובעיקר כאלה שהמציאות מוכיחה אותן - והם השתנו.
אחד הפרטנרים האלה, שעמדותיו דווקא לא השתנו, אולי בגלל שמספר התוכניות שעשו יחד היה קטן, הוא חבר הכנסת אילן גילאון, איש מרצ. "יום אחד אברי גלעד היה חולה וביקשו ממני להחליף אותו. לא ידעתי מי זה אורבך. הכרתי רק את שמו. הוא היה נראה לי קצת 'טופלה טוטוריטו' כזה, אבל התאהבתי בו מיידית. שידרנו עוד כמה פעמים בודדות, אבל זה היה חיבור של נשמות תאומות", מתאר גילאון את ראשית ההיכרות.
"כמה שנים לאחר מכן הוא התמודד למפד"ל ואיחלנו זה לזה 'שתהיה הצלחה גדולה במפלגה קטנה', וזה מה שהיה. שנינו קיבלנו מקומות גבוהים במפלגות קטנות", מספר גילאון ומוסיף: "בשבילי אורי הוא שליח הציבור האולטימטיבי. יש בו את כל התכונות שהיינו רוצים לראות אצל הפוליטיקאים שלנו – חוכמה, תרבות דיון, נדיבות, צניעות וביקורת עצמית. כמעט הערצתי אותו בחייו, למרות שצריך להיזהר מלהעריץ אנשים בחייהם כדי שלא נתאכזב".
כאיש מרצ ניהל גילאון ויכוחים אידיאולוגיים מרים עם אורבך. בוויכוחים הללו, אומר גילאון, "לא הייתה בו טיפת זדון. הוא היה חף מאגו. לא שכנענו אחד את השני בוויכוח על פרשנות למקורות, לזכויות אדם, לערכים, אבל הייתה בוויכוח הזה שורשיות. יש בינינו הבדל של מאה ושמונים מעלות, אבל כיבדתי את הדעות המוצקות שהוא הציב בתקופה של חולות נודדים. הוא היה עמוד אש בתקופה של זיקוקי דינור".
גילאון מלא הערכה לאופן שבו חולל אורבך מהפכה במשרד לאזרחים ותיקים. "הוא לקח משרד אזוטרי, ובזמן שכולם מסביבו מנופחים עם הווילונות הכהים במאזדות שלהם, הוא עבד כאיש ציבור, מתוך הבנה שהשליחות גדולה יותר ממנו. מאוד רציתי שיצליח גם בתור שר", הוא אומר ומוסיף: "אני כבר מתגעגע אליו. היו לנו הרבה חיים מחוץ לחיים הפוליטיים. היו הרבה שיחות של קרעכצען על מה שקורה לכל אחד במפלגה שלו".
וגם עם גילאון היו תוכניות שלא יצאו לפועל. "תכננו לצאת יחד בתוכנית ברדיו שתיקרא 'ברית הזוגיות', אבל היועץ המשפטי של הכנסת לא אישר".
תהילים עם אילן גילאון
חברו של אורי אורבך ז"ל למפלגה, סגן השר ח"כ הרב אלי בן דהן, מספר: "בשנתיים האחרונות היה בינינו קשר מעבר לקשר טוב. אורי מצד אחד היה בעל ניסיון, וגם לי יש ניסיון בחיים הציבוריים, ולא פעם הוא אמר לי שאנחנו כמבוגרים האחראים צריכים למנוע מהלך כזה או אחר. למרות התדמית שלו כביכול כאילו הוא מייצג את הציבור הלייטי, הייתה לו השקפת עולם מאוד ברורה. בנושאים דתיים רבים הוא היה לוחם לא פחות מכל אחד אחר, אבל את מה שהוא עשה הוא עשה בדרכו הנעימה".
הרב בן דהן לא שוכח את שיחת הטלפון עם אורי בבוקר שלאחר הפריימריז. הוא זכה במקום השני ובעודו חוזר מתפילת שחרית, עדיין לא מעודכן בתוצאות, קיבל את השיחה. אורי על הקו בישר לו בצהלה על ההישג המרשים. "הוא היה חבר הכנסת הראשון שהתקשר. הוא שמח מאוד שקיבלתי מקום גבוה ובסגנון ההומוריסטי הייחודי לו הוא אמר לי: 'רבנו, לא ידעתי שאתה כל כך חזק. אם הייתי יודע הייתי נכנס בך יותר...'. היה חשוב לו שאקבל מקום גבוה ברשימה דווקא משום שוויתרתי על השריון והתמודדתי בפריימריז. היה חשוב לו שאצליח למרות שלכאורה התמודדנו על אותו מקום".
הרב בן דהן מספר פרט נוסף על ימי המרוץ הפנימי בבית היהודי: "לאורך כל מהלך הפריימריז דיברנו הרבה מאוד. הוא נתן לי עצות טובות. כחסר ניסיון בהתמודדויות מהסוג הזה לא ידעתי על מה לשים דגש, וכשהיו לי ספקות התקשרתי לשמוע את דעתו. אורי שמח מאוד לתת לי עצות טובות והדרכות".
ביום שני האחרון היה הרב בן דהן בדרכו לשיחה עם תלמידי המכינה בנוקדים, ואז הגיעה שיחת הטלפון. על הקו היה אחד מעוזריו של השר שביקש בשמה של מיכל, רעייתו של אורי, שיגיע בדחיפות לבית החולים, כי הרופאים אומרים שהמצב מחמיר ו"אין עוד הרבה זמן".
הרב בן דהן מיהר לבית החולים, שם מצא סביב מיטתו של אורי את בני המשפחה, עוזריו של אורי וחבר הכנסת גילאון, שמספר גם הוא ש"מיכל ביקשה שאגיע אז הגעתי מיד".
"אמרנו יחד קריאת שמע, פרקי תהילים ו'יושב בסתר עליון'. לאחר מכן מיכל ביקשה שנשיר כמה שירים שאורי אהב כמו 'ידיד נפש' במנגינת קבלת שבת. כך המשכנו עד שאורי החזיר את נשמתו", מספר הרב בן דהן ומעיר: "היה מרגש לראות איך גם אילן גילאון קורא יחד איתנו את קריאת שמע ואת פרקי התהילים. הוא הרגיש את העוצמה של הרגעים המיוחדים הללו, רגעים שבהם אדם נפרד מעולמו, והצטרף יחד איתנו בדבקות".
בשביל גילאון זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקל בסוג כזה של פרידה. "התחברתי למעמד הזה כי אני מתחבר לכל מה שאנשים שאני אוהב מחוברים אליו. התחברתי אל סוג הפרידה הזאת", הוא אומר.
ברוח הניסוחים הפשוטים והישירים, מסכמת חיותה דויטש בצער ואומרת: "אורי היה אדם טוב. הפסדנו את כל אותם רעיונות שלא יבוצעו לעולם, כי לא יהיה כעת מי שיהגה אותם".