שאלה: אנו זוג צעיר, נישאנו לפני כחצי שנה. אנו מתלבטים היכן לערוך את סעודת פורים. אצלי, מתאספים כל בני המשפחה אצל הורי, הילדים הנשואים מביאים את הנכדים והשמחה רבה.
בעלי לעומת זאת, רגיל כבר כמה שנים לסעוד את הסעודה עם חבריו בישיבה. קשה לי לוותר על החוויה המשפחתית ולבעלי קשה לוותר על החברה והאווירה הישיבתית. לא הגענו עדיין למסקנה מה לעשות.
אנחנו לא מעלים בינינו את הנושא מחשש ל"פיצוץ", אך במשפחתי כבר מחכים לתשובה ואימי בכל שיחה טלפונית שואלת: "תגיעו או לא תגיעו". אציין שמקום המגורים של הורי רחוק מהישיבה ואי אפשר "לרקוד על כל החתונות". מה עלינו לעשות? כיצד נחליט?
תשובה: אכן, מדברייך ניכר שאתם זוג טרי. בשנה הראשונה לנישואין בני הזוג לומדים אחד את השני, מה רגיש אצל השני, מה מצחיק ומה פוגע. לפעמים בטעות פוגעים, מתנצלים, ממשיכים ללמוד. לפעמים בשיטת ה"ניסוי והטעיה" – טועים הרבה. לפעמים עם מודעות עצמית או ליווי מתאים יכולים גם לעבוד בשיטת "הרפואה המונעת" – כיצד? כאשר יש נושא "קשה" שיש לכם צורך לדבר עליו, צורך הכוונה הכרח המציאות, כי מן הסתם מצד הרצון הראשוני, לאף אחד לא מתחשק להעכיר את האווירה הטובה ולהעלות נושא ששנוי במחלוקת. ישנם בני זוג שיבחרו "להחליק", לוותר לכאורה, אך לא בלב שלם אלא מפני שירצו למנוע מריבות.
מה זה "ויתור בלב לא שלם"? וויתור שהעושה אותו מרגיש "קרבן", מרגיש שנתן יותר מדי מעצמו ומתהלך בתחושה פנימית של "מגיע לי פיצוי על האובדן (=הוויתור). כמובן שתחושה כזו היא הרסנית לנישואין. מדוע זה הרסני? כיוון שבן הזוג שוויתרו לו מרגיש או חושב שהוויתור נעשה בלב שלם וברצון טוב, עם חיוך (כלפי חוץ). הוא לא חולם שהשני הקריב לפניו "מנחת ערב" ושהוא מצפה בתמורה שיקבל "תמיד של בוקר". כך שיוצא שבן זוג אחד הולך עם ציפיות שהשני אפילו לא מעלה בדעתו שהן קיימות וכמובן שאינו יכול לממש אותן.
לעניין של סעודת פורים עצמה, כיוון שכמו שציינת אי אפשר להיות בשני המקומות בו זמנית ואני מבינה מדברייך שאופציה שכל אחד יחגוג בנפרד אינה באה בחשבון מבחינתכם (יש אולי זוגות שעושים כך וזה מרגיש לשניהם טוב ונכון וזה בסדר), אין מנוס אלא מוויתור של אחד משני בני הזוג. אך חשוב לזכור את עניין ה"פיצוי". בן הזוג המוותר, גם אם הוא מוותר בשמחה ובחיוך, ויתר כאן על משהו, חסר לו עכשיו משהו שאותו צריך להשלים את צ'ופר כלשהו אחר ובכך לבטא את ההערכה כלפיו וכלפי הויתור שעשה. הנתינה ההדדית הזו, לא רק שאינה מחבלת בקשר, אלא אף מחזקת אותו, הבונה קומה של אהבה בוגרת של התמסרות ומסירות, על גבי האהבה הרומנטית הראשונית של הנישואין. כפי שכתב הרב אליהו דסלר (מכתב מאליהו, קונטרס החסד): "האהבה באה בעקבות הנתינה", כלומר: הנתינה מולידה אהבה.
האהבה הבוגרת הזו, הבנויה על מסירות הדדית, תישאר הנכס שלכם לנצח ותזכו לרוות ממנה, כלומר, אחד מהשני, הרבה מאוד נחת. נסיים במשל החבלים המפורסם והנכון כל כך: "שני חבלים כי ירצו להתקשר זה עם זה, בכורח המציאות יהיה על כל אחד מהם לוותר על כלשהו ממידת אורכו. אם ירצה כל אחד מהם לשמור על מלוא מידתו, לא יווצר קשר לעולם. וראו נא: הקשר נוצר בתחום בו נעשה הויתור. הויתור הוא אפוא יסוד הקשר".
חודש אדר טוב ושמח!
שרית יורב - מנחת נישואין, מרכז י.נ.ר-יועצי נישואין רבניים sarityorav@gmail.com