חבר הכנסת, משה פייגלין, כתב הבוקר בדף הפייסבוק שלו כי אינו מתכוון להצביע בבחירות לראש הממשלה בנימין נתניהו.
"אין לי שום כוונה להצביע עבור נתניהו.
עכשיו כשאין בליכוד את התקווה לבשורה חדשה, נשאר רק החיבוק עם ערפאת, שחרור המחבלים, הקפאת הבניה, התמיכה בהתנתקות, וסלילת הדרך לפצצה איראנית.
אני גם לא צריך את "פרשיות" הפיסטוקים והבקבוקים בכדי לדעת שהחוק אצלו הוא עניין 'גמיש'. הוא כבר הוכיח לי את זה באופן אישי – ובצורה חמורה הרבה יותר מכל פרשיה – בגנבות וברמאויות שארגן בכל מערכת בחירות מולי.
אבל נתניהו הוא המנהיג המועדף על עם ישראל.
לא מאהבתו, אלא מהבנה שהאלטרנטיבה גרועה יותר ומושחתת הרבה הרבה יותר (הטוען לכתר שתק בחקירות המשטרה בחשד לעברות חמורות פי כמה ובתקשורת כמובן – דממה...).
הריבון אמור להיות העם והעם בוחר שוב ושוב בנתניהו. ומה שקורה עכשיו – ברגעים אלו ממש – הוא שמיעוט קטן של פקידים שמונו על ידי מעגל רודני קטן , קורא תיגר על שלטון העם.
אגב – גם בזה נתניהו אשם. הוא אשם בכך שנתן ליועץ משפטי עבריין (פרשיית העובד הזר שהיא חמורה יותר מכל הפיסטוקים) להמשיך בתפקידו, הוא אשם בכך שהסכים שיכפו על הממשלה מועמד יחיד – כמובן נציג השמאל הקיצוני ביותר – לעמוד בראש התביעה הציבורית, נתניהו הוא האשם כי נכנע ל'פוליטבירו' של "שלטון החוק" ועכשיו הוא שבוי לחלוטין בידו.
אבל נתניהו לא הסיפור כאן.
הסיפור כאן זה אנחנו. האם המדינה הזו היא שלנו או של אותה רודנות.
רודנות שמחליטה את מי לחקור ואת מי 'לאתרג', על מי לפרסם ואת מי להשתיק, במי לשסות את המשטרה ובאיזה עיתוי – ולבסוף (איך לא) באיזה עונש להוציא את מי שמאיים על ההגמוניה -
של הרודנות.
מה הולך ומתברר הוא שהבחירות האלה כלל לא עוסקות במפלגות, במועמדים וברעיונות.
מה שעומד כאן על הפרק הוא השאלה האם המדינה הזו שייכת לעם?
האם הדמוקרטיה היא מסכה לרודנות "נאורה" של מעגל קטן ולא נבחר, או שהיא משהו אמיתי?
כולנו מבינים שלבחירות הקרובות, אין באמת שום משמעות. לאף אחד מהמועמדים לכתר אין בשורה ואין כלים להתמודדות מול האתגרים הקיומיים שמולם ניצבת מדינת ישראל.
אבל מי שהולך שולל אחר החקירות הללו, ואחר הפרשיות שמשום מה קופצות לנו עכשיו, ואחר המפכ"ל שכמובן מיישר מיד קו עם מי שעלול לחקור אותו מחר...
מי שהולך שולל אחרי הפרשיות -
הופך את פתק הבוחר שלו – לבדיחה,
ואת ישראל
לרודנות.