היום זה כבר לא סוד. הקרב האמיתי במערכת הבחירות מתרחש בימים אלה במחנה הימין, בין הליכוד לבית היהודי.
במאבק הזה לא תשמעו מילה רעה אחת. להיפך. דבש ונופת צופים תחת לשונם. "ביבי הוא ראש הממשלה הבא"; "בנט יהיה חלק בלתי נפרד מהממשלה הבאה בראשותי"; "לחזק את המחנה הלאומי". מה שלא עושה מתקפה רעה, עושה אהבה.
נתניהו מדבר לבוחרי הבית היהודי בגובה העיניים. הוא מנסה למכור להם היגיון: אנחנו רוצים למקם אתכם בעמדת השפעה, הוא אומר להם. לליכוד חזק יש יכולת להעניק לכם השפעה. עם ליכוד חלש וללא ראשות ממשלה אתם תתגוללו על ספסלי האופוזיציה הצחיחים, הוא מתריע בהם.
נתניהו טועה. הוא טועה כשהוא חושב שאפשר להאכיל את אנשי הציוניות הדתית בנבואות זעם. הוא טועה כשהוא בונה על הזיכרון הקצר של אנשי ההתיישבות. הוא טועה כשהוא מסיק שגוש הימין מתלכד סביבו בעקבות אזהרות האימה.
במחנה הלאומי סבורים שבכל קונסטלציה פוליטית בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הבא. גם אם המחנה הציוני יקבל יותר מנדטים, את מפתח ההרכבה יעניק נשיא המדינה ראובן ריבלין לאיש שיחזיק בסיכוי הגדול ביותר להרכיב ממשלה. כך לפחות התבטא בשבוע שעבר נשיא המדינה בעצמו.
וזה לא יהיה בוז'י הרצוג. זה יהיה בנימין נתניהו. שכן גם אם הליכוד יירד במספר מנדטים לטובת הבית היהודי בליל הבחירות, עדיין הוא יהיה האיש שיקבל את מירב אצבעות הממליצים לראשות הממשלה הבאה ותהיה לו האפשרות לכונן ממשלה לאומית עם הבית היהודי והסיעות החרדיות. אלא אם נתניהו חושב אחרת.
ככל שנוקפים הימים ומזימתו של נתניהו לכיווץ הבית היהודי לטובת הליכוד מקבלת ביטוי בסקרי דעת הקהל, המחנה הלאומי המרכזי מתקומם. היום יותר מתמיד מבינים במחנה הלאומי כי מטרתו של נתניהו אחת: לשרוד על קרקע פוליטית יציבה ולהתחבר לבוז'י וציפי יממה לאחר הבחירות.
האבסורד הוא גוה של הליכוד דווקא יאלץ את נתניהו לקיים את הבטחתו לבית היהודי - 'בלי טריקים ובלי שטיקים'.
החשש הוא כי ביום שאחרי יבוא נתניהו לנפתלי בנט, ובצער רב יאמר לו: אתה יודע כמה רציתי. נכון, גם הבטחתי. אבל מה לעשות והבוחר אמר את דברו. הוא העניק לך רק 12 מנדטים. המציאות הפוליטית כופה עלי להקים ממשלה רחבה עם הרצוג. מי כמוך יודע כמה לא רציתי את זה. אבל אין לך אלא לבוא בטענות לקמפיינרים שלך. אני הרי הייתי שם בשבילך.
בדיוק את המונולוגים הללו מבקש נפתלי בנט מבוחריו לחסוך. בטרם יהיה מאוחר.