הסתכלתי על הפתק שלי. בשביל המורה דרורית, ארבע פשמינות אמורות להספיק, חשבתי. התחלתי לכרוך סביב ראשי צעיף, ועוד אחד, ועוד אחד נוסף... עם הרביעי כבר ממש הסתבכתי, אבל בסופו של דבר עמדתי מול המראה עם מגדל ענקי על הראש.
וואו, נראיתי ממש מגוחכת! בדיוק כמו המורה. חייכתי במתיקות ואמרתי: "בנות מקסימות, נשמות טהורות שלי! מי הצדיקה שמביאה לי כוס מים?" הורדתי את הבומבה מהראש וסימנתי בחיוך שבע רצון וי ליד השם דרורית שבפתק. אין, אין מצב שהבנות לא יזהו אותה.
השנה, בתור הבדרנית המוצהרת של הכיתה, הייתי ממונה על התוכנית האמנותית במסיבת פורים. אז הכנתי מופע סטנד‑אפ קטן על חייה של האולפניסטית הממוצעת, ועכשיו הייתי בעיצומן של ההכנות לקראת חידון "הכר את המורה".
בלי להשתחצן, אני יודעת לחקות לא רע, ולא היה לי ספק שהחידון יגלגל את הבנות מצחוק. בשביל לחקות את המורה מאירה, למשל, ידעתי בדיוק מה אני צריכה. שלפתי מארון הבגדים שלי חצאית עם משבצות ירוקות, חולצה פרחונית בגוונים של חום וכתום, גרביים סגולות וצעיף עם פסים כחולים. מושלם!
בחיים שלי לא ראיתי אלופה בחוסר התאמת צבעים כמו המורה מאירה. עכשיו צריך רק איפור כבד ואת הקול הצרוד שלה - ואני מסודרת. התארגנתי צ'יק צ'ק, נעמדתי בעמידה המרושלת שלה, ושלחתי לעבר המראה אצבע מאשימה. "מירב! תוציאי את המסטיק הזה מהפה! את יודעת שאני לא מרשה להעלות גרה באמצע השיעור!"
פרצתי בצחוק, הייתי דומה לה שתי טיפות מים.
הבאה בתור הייתה המורה דבורה. בשבילה הייתי צריכה כרית או שתיים. או שלוש. המורה דבורה הייתה מאוד, מאוד בהיריון. כל פעם שהיא יצאה מהכיתה התנהל ויכוח אם היא צריכה ללדת שלישייה או תאומים.
רק שנייה, מה זה הזכיר לי? אה, כן, בטח! את השיר של אורי אורבך ז"ל: "עד שלמדתי בעל פה את כל שירת דבורה, מי הלכה ללדת? המורה!" החלטתי לעשות קצת הפסקה בהכנות למסיבה, והורדתי מהמדף את הספר 'אולי בשבת יזרקו סוכריות'. כבר מזמן לא קראתי אותו, וכעת ישבתי ועלעלתי בו, מחייכת לעצמי חיוך קצת עצוב.
אהבתי מאוד את הספרים של אורי אורבך. הוא היה כזה שנון ונחמד. כששמעתי שהוא חולה אמרתי לרפואתו כל יום פרק תהילים, והיה לי ממש עצוב כשנודע לי שהוא נפטר. הרגשתי קצת דומה לו - גם הוא היה המצחיקן של הכיתה.
באותו יום הייתי אצל סבא, והוא ביקש שאעזור לו לראות את הלוויה באינטרנט. "אני לא יכול ללכת", הוא אמר, "אבל אני רוצה לחלוק כבוד לשר שהחזיר לאנשים כמוני את הכבוד שלהם. בזכותו, יום שלישי הפך ליום חג בשבילי, כי אני יכול לקחת את הנכדים שלי לקניות בלי להתרושש."
ישבתי וראיתי איתו את ההספדים. כולם דיברו וסיפרו כמה היה מצחיק וחכם וצנוע. ולמרות שהוא ידע להעיר הערות עוקצניות, תמיד הוא כיבד כל אדם. הבן שלו ביקש שכל אחד ינסה להיות קצת יותר טוב, קצת יותר כמוהו.
פתאום הבטתי לעבר המיטה, וראיתי את ערימת הצעיפים שהכנתי בשביל החידון. אחלה חיקויים, חשבתי לעצמי, אבל לא בטוח שהם שיא הכבוד... החזרתי את הספר למדף, והלכתי לחשוב על רעיון אחר למסיבה. מה יש? גם אני יכולה להיות קצת יותר אורי אורבכית.