השבוע נפתחה עונת ההשתטות השנתית. בשביל לא מעט תלמידים זה כנראה החודש של השנה, בה"א הידיעה. רק בשבילו כדאי להפגין נוכחות בשאר החודשים המשעממים.
אור הזרקורים, שבדרך כלל מופנה למוציאי המאיות, עובר למשך שבועות ספורים למוציאי המורים מדעתם. תכונות כמו יכולת להצחיק לא תמיד מתקבלות בברכה, לפחות לא על ידי מורים מתוסכלים שרק שרוצים ללמד בשקט ולחזור הביתה בשלום. אבל בפורים, לחוכמולוגים ולבדרנים יש שפע אפשרויות ליישם את הכשרונות שלהם. ולא רק להם - גם לציירים ולמפיקים, לכוריאוגרפיות ולסתם בעלי יכולת ארגון. בעיניי זה נהדר.
זהירות, בדיחות בדרך
אפשר להפוך את חודש אדר גם להזדמנות חינוכית לשוחח קצת על ההבדלים הדקים בין מילתא דבדיחותא, קלות דעת וליצנות. קל מאוד להיסחף באווירת הבלגן הכללית, ולהגיע למקומות שאפילו המופרע שבתלמידים לא באמת רוצה להגיע אליהם. מי סיפר לי פעם על מורה שהתאבד אחרי הצגת פורים מבזה? לפחות במוסדות החינוך שילדיי למדו בהם הייתה בהחלט עירנות של הצוות לנושא, וההצגות עברו צנזורה קפדנית כדי למנוע צל של צל של הלבנת פנים.
אבל מה לנו שנלין על הדור הצעיר, ולא רק באדר, אלא כל השנה. גם אנחנו לא תמיד עירניים מספיק לכל הניואנסים. העולם מצחיק אז צוחקים, לא? אפילו מול האהובים עלינו ביותר אנחנו יכולים לפעמים לאבד את הרגישות. ילדים קטנים, למשל. איך אפשר לא לחזור על כל החוכמות המגלגלות שלהם בפני אבא שמגיע הביתה מהעבודה או סבתא שמצלצלת? אין הרי משהו יותר מתוק מ"אבא, בוא נקנה את זה לאמא! היא תשמח נורא ואיום!" או ילד שמסביר לאמא שלו שהוא רוצה שהיא תתקלח כי הוא רוצה לעשות משהו נורא מסוכן בלי שהיא תראה (דף הפייסבוק "ילדים הם התסריטאים הטובים ביותר", שם, שם).
רוב הילדים צעירים מכדי להתנגד להפצת הבדיחות שלהם, וחלק נהנים מתשומת הלב, אבל לא כולם. הבת הקטנה שלי, למשל, התחילה להיות רגישה לעניין. "אל תספרי לאבא!" היא ביקשה מיד כשראתה אותי מתפוצצת מצחוק מאחת האמירות המשובשות שלה. אפילו הסבר מפורט על ההבדל בין "לצחוק על" ל"לצחוק עם" לא עזר.
ומה עם הציניות? לא תמיד נזכרים להימנע מהנשק הקטלני הזה כשעסוקים ב"שטיפה" חינוכית. ועדיין לא פגשתי מישהו שהערה עוקצנית גרמה לו להיטיב את דרכיו.
לעומת זאת, צחוק בריא ונחמד ולא משפיל הוא אחד הכלים החינוכיים הכי טובים שיש. אני לא יכולה להתחיל לספור את הפעמים שהערה מטופשת מהזן האהוב על הקטנטנים הצילה אותי משעה של בכי מייגע. בוויכוח שהפך ללוהט מדי מול מתבגר, בדיחה אחת מוצלחת יכולה להפוך את כל האווירה ולהחזיר דברים לפרופורציה. וגם סתם ככה, לא בשדה החינוך. בשבוע שעבר איבדנו אדם יקר ויהודי טוב, שלימד את כולנו את כוחו של ההומור. הוא הראה שהערה מחויכת הרבה יותר יעילה מתוכחה חמורת סבר. הבדיחות שלו ריככו את השומעים, הוציאו אותם ממגננה ואפשרו לו להעביר מסרים כבדי משקל כמעט בלי שירגישו. לא פלא שאורי אורבך ז"ל, איש האמת הצנוע והחכם, היה אהוב כל כך. איך אפשר לא לאהוב מישהו שתמיד מורח לך חיוך על הפרצוף? חבל על דאבדין.
אגב, את הלקח הזה גם אני למדתי מטוקבקיסטית אנטי-דתית, שהגיבה פעם בהתלהמות מהזן הגרוע ביותר על פוסט שכתבתי באחד הבלוגים שלי. ברגע הראשון התעצבנתי כמו שצריך, וכמעט נכנסתי בה חזרה. אבל אז נשמתי עמוק, ספרתי עד עשר (משימה הרבה יותר פשוטה מול מסך המחשב מאשר מול יריב בשר ודם), וניסחתי תגובה חביבה ומשועשעת. והנה, הפלא ופלא. הבחורה מיד הפסיקה לבעוט ולשרוט, התנצלה אם נפגעתי ופתחה מולי דיון תרבותי למהדרין. ככה זה, צריך שניים לטנגו.
סאטירה או סאטירע?
גם לסאטירה יש את המקום שלה, לשקף עוולות ולהגחיך בעלי שררה. הבעיה בסאטירה נשכנית מדי היא שהיא מעוותת את המציאות. יצא לכם פעם לראות מערכון אנטי-ימני של 'ארץ נהדרת'? אני כבר מזמן הפסקתי לצפות בהם, כי זה עושה לי רע על הנשמה. וזה לא שהם לא מצחיקים - את המערכון על החלצ"ר (החילוני הצבאי הראשי) ראיתי די בטעות, וקשה שלא לצחוק למראה החייל החילוני שמקבל היתר מיוחד לאכול שוקובו אחרי השניצל. אני יכולה להבין שיש כאלה שנלחצים מהכיפות שעל ראשי מפקדים בכירים, אבל לומר שהמפקדים האלה מסתמכים על דילוגי אותיות וניסים ולא על טקטיקות צבאיות זה פשוט שקר. שקר וחוצפה, במיוחד אחרי הקיץ שעברנו.
האמת היא שאם היה אפשר הייתי שולחת את כולם לקורס מזורז אצל אנדרדוס. אתם רואים? אפשר להצחיק בלי להתאכזר, ואפשר להעלות נושאים בעייתיים בקריצה ידידותית ובלי טיפת התנשאות. מה, המערכון על הבחור שרוצה לראות תכונה של הבחורה המוצעת לו לא נוגע בנקודה כאובה? ושיר הסמס הנפלא הוא בכלל שיר מחאה בתחפושת.
אולי כל ההבדל הוא מאין אתה בא - ממקום אוהב או ממקום שונא. ממקום שרוצה לעשות טוב ולתקן, או מרצון לכסח ולנצח. רביעיית הגששים המגזריים שלנו חוגגת יום הולדת שלוש, ואיזה כיף שיש לי במה להודות להם על כל הצחוק הטוב שהם הביאו לעולם שלנו! אתם אחלה, חבר'ה, ואתם חסודים.
eramati@gmail.com