התחלה: 1973 ווסטהמפטון, ניו יורק. האב היה נשיא ומנכ"ל של חברת ביוטכנולוגיה בישראל, והיה על הקו ארה"ב-ישראל. האם ציירת ומורה לתושב"ע, הלכה ותנ"ך. בן יחיד כשסביבו כמה אחיות בנות.
ציונות: נכחה בבית והרבה. "אבי נולד בארץ והתגורר בממילא בזמן מלחמת העצמאות". המשפחה הרבתה לעשות חופשות בישראל, בביקורים משפחתיים וגם בעקבות עבודת האב.
לימודים: היסודי נלמד בית ספר יהודי בניו ג'רזי. "בית ספר מאוד ציוני שבו הכרתי המון רבנים, מורים ומורות שהיה להם קשר הדוק והתלהבות גדולה בכל הקשור לישראל. מבחינתי, זה היה המשך של מה שקיבלתי בבית".
גולה למקום תורה: בהגיעו לגיל 13 "לא היו מספיק ילדים בגילי בקהילה", ולכן הוא נאלץ לצאת לישיבה-יוניברסיטי וללמוד בתנאי פנימייה. "להגיע מקהילה קטנה בניו ג'רזי לקמפוס הענק הזה היה משונה". אבל הוא נהנה מכל רגע. "הרגשתי גבר להסתובב בקמפוס, היה שם מגוון של חוויות, היו לי חברים מהאוניברסיטה וגם חברותא עם סטודנט כל ערב". אולי זה מה שדחף אותו לקפוץ כיתה ולסיים את התיכון מוקדם.
תואר: הלימודים הגבוהים החלו שם. "אהבתי את לימודי הקודש בבוקר, ואת התואר אחרי הצהריים". הוא החל ללמוד ביולוגיה. "זה היה בדם שלי. לאבי היה תואר בביולוגיה, הוא עסק בזה, ודיברנו על כך בבית". החלום הגדול היה להיות רופא ורב. לכן המסלול הראשי היה ביולוגיה והמשני לימודי קדם רפואה. אחרי שנה הגיעה העת לשנת ישיבה בישראל.
שנת ישיבה: היא החלה בהר עציון והמשיכה בכרם ביבנה. "חיפשתי מענה לרגש. משהו שיחזק את מה שקיבלתי בבית". באותה תקופה כיהן עדיין הרב גולדוויכט כראש הישיבה. "היה לי קשר חזק איתו, וזה היה משהו מיוחד". חברים רבים נשארו לשנה נוספת בארץ, אבל הוא ראה לנגד עיניו את המטרה וחזר להמשך לימודים. בגיל 20 סיים את התואר הראשון והתחתן.
האישה שאיתו: בת שבע. "הכרנו כבר בכיתה ח', בתנועת נוער של ה‑OU". אחרי חברות רבת שנים הם נישאו. היא עקרת בית שמנהלת ביד רמה בית עם שבעה ילדים, מגילאי שלוש ועד 19. הבכור לומד בישיבת ההסדר בשעלבים, השנייה לומדת בכיתה י"א ב'בית שולמית', אחריהם בת בכיתה ח' ב'אהבת ישראל', ושתיים ב'מוריה' המקומי. עוד בן ב'אהבת ישראל' והצעיר בגן. ארבעה מהם צברים.
מחשב מסלול מחדש: בגלל שהוא סיים את התואר מוקדם, הייתה לפניו שנה פנויה, אותה החליט להקדיש למחקר. הוא התקבל למעבדה של פרופ' בעל שם באוניברסיטת קולומביה. אבל שבוע אחרי תחילת העבודה, הפרופ' איבד את מענק המחקר. הוא הבטיח שמי שיעבוד בחינם שמו יתנוסס בכל מאמר שיתפרסם וכך יוכל להתקבל לכל בית ספר לרפואה שיחפוץ, "אבל אני הבטחתי לחמותי שלמרות שאני צעיר אני אפרנס".
ללמוד וללמד: במקום לחקור הוא עשה באותה שנה תואר שני, התחיל סמיכה לרבנות וגם לימד יהדות בתיכון. "מאוד אהבתי את לימודי הרבנות ואת ההוראה. אז חשבתי לדחות מעט את הכניסה ללימודי הרפואה. כולם היו בהלם".
רבנות בקהילה: בני הזוג נסעו לקהילה גדולה ומפורסמת בפלורידה, שם הוא הצטרף לרב הקהילה בבניית הקהילה. בתום שנה שבה סיים סמיכה לרבנות הם החליטו להישאר. העבודה הייתה מגוונת וסדר היום היה עמוס: "הוראת דף יומי למבוגרים, קירוב רחוקים, עיסוק בגיטין, עירוב וממונות, העברת שיעורים בתיכון. היו חוויות שאי אפשר לתאר. אהבתי כל שעה שם".
זמן עלייה: כשבת שבע והוא הכירו הם הקציבו לעצמם 10 שנות נישואים עד העלייה לארץ, אבל הם כמעט לא עמדו בזה. "כשאתה רב קהילה אתה שם את כל החלומות והתוכניות האישיות שלך בצד". אבל בניסן תשס"א הכול השתנה.
הכל: נפתלי לנצקרון, קרוב משפחתו בן ה‑13, נרצח בפיגוע בדרכו לישיבה. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה. "עד אז, אחרי כל פיגוע היינו אומרים תהילים, אבל מרגישים שאפשר לעשות יותר. עכשיו הרגשנו ממש צורך כזה. כשהכאב קצת התפוגג, שאלנו את עצמנו מה קרה לחזון האישי ולחלומות שלנו". למרות שבני הזוג עמדו לפני חידוש החוזה עם הקהילה, הם החליטו לעלות.
התגובות: "היינו בטוחים שכולם יגידו שאנחנו משוגעים. אבל החברים והרבנים הגיבו אחרת. כולם אמרו: גם אנחנו רוצים לעלות אבל..." את ה"אבלים" האלה הוא החליט לנתח. "לקחתי שבוע חופשה ונסעתי למשרדי הסוכנות בניו יורק". שם הוא ביקש את כל התיקים של האזרחים שפתחו תיקי עלייה אבל לא עלו בסוף. המסקנה הייתה שהגורמים המרתיעים הם "ביורוקרטיה, כסף, תעסוקה ותשתית קליטה".
תשתית קליטה: "המדינה ראתה את עצמה כמקום מקלט. כלומר, מה שאני נותנת לך זה יותר טוב ממה שהיה לך. אבל אנחנו רצינו אותם חיים שהיו לנו בחו"ל, רק עם לתרום למדינה. את הגישה הזאת לא הכירו כאן".
נפש בנפש: הוא חבר לאחד מעמודי התווך בקהילה שלו, טוני גלברט, "והחלטנו להקים ארגון שיסיר את החסמים ויעזור לאלה שרוצים לעלות". השניים הגיעו לישראל, "לבדוק אם יש מקום לארגון לא ממשלתי ולא סוכנותי". התשובה הייתה שכן. הא עזב את תפקידו כרב בינואר, וחצי שנה אחר כך יצאה טיסת הצ'רטר הראשונה של 'נפש בנפש' לישראל, כשעל סיפון הג'מבו 519 עולים.
שלוש עשרה שנה אחרי: "אנחנו חוגגים עכשיו העלאת 45 אלף עולים מאמריקה, אנגליה וקנדה וחיילים בודדים מכל העולם. מצוות של ארבעה או חמישה גדלנו ל‑80, וזו רק ההתחלה". חברי הארגון יושבים בוועדות הכנסת ומסייעים למקבלי ההחלטות לחשוב איך מעודדים עלייה מבחירה.
הוויכוח: "בניגוד לגורמים אחרים במדינה, אנחנו לא רואים רק את המספרים. אנחנו רוצים שאנשים יצליחו בארץ. אם משפחה אומרת לי 'אנחנו רוצים לעלות אבל הילד בן ה‑17 לא רוצה', אני אומר להם 'חכו שנתיים ואל תפרקו את המשפחה'". 'נפש בנפש' בודקים בעבור מי שמבקש לעלות את האופציות למציאת פרנסה, את אפשרויות החינוך לילדים ואת אזורי המגורים לפי העדיפויות של העולים.
ליווי: "אנחנו רוצים להיות איתם כמו שאבא מלמד את הילד לרכוב על אופניים. הוא מחזיק לו את המושב עד שהבן אומר: אני יכול לבד". לגישה הזאת יש תוצאות. בעבר רק 55 אחוזים מהעולים האלה נשארו בארץ אחרי חמש שנים. היום האחוז עומד על 90.
חילונים: מתוך הרווקים שעולים דרך הארגון, 65‑70 אחוזים הם לא דתיים. "הם רוצים להיות חלק מההיסטוריה היהודית, חלקם לחמו בקמפוסים בעד ישראל. כשהאנשים האלה מדברים זה מרשים. זה נטו ציונות, ואולי זה יבייש את מי שרוצה לקנות מילקי בברלין".
פריפריה: בשנה שעברה כיוונה 'נפש בנפש' 1,400 עולים אל הפריפריה, "רק שליש מהם היו עולים חדשים ממש", השאר ותיקים יותר. "אני אומר להם: קודם תבואו לארץ, תיקלטו כאן ואז תבנו את האידיאולוגיה השנייה".
ישראלים: יש שיפור ביחס של הצברים, אבל יש גם לאן להתקדם. "אנשים לא באמת יודעים מה העולים עוזבים מאחור. מי שהיה לו בית ענקי, גר עכשיו בדירת שלושה חדרים. מי שהיה מנכ"ל עם 1,000 עובדים תחתיו, מקבל היום שישית מהמשכורת ועם כל התארים שלו לא מסוגל להתבטא נכון בעברית, אז חושבים שהוא לא מספיק חכם".
פרסים: לפני שנים אחדות קיבל הארגון את פרס מוסקוביץ' לציונות, והשבוע את פרס ירושלים. בין לבין קיבל פס תואר דוקטורט של כבוד מהישיבה יוניברסיטי. "זה היה הפרס הכי מרגש", פיצוי על הדוקטורט ברפואה שהוא לא עשה. הוא לא מתלהב מהמעמד באופן אישי, "אבל זה עושה שני דברים: מכיר ומוקיר את העלייה, ומספק הכרה בגודל המעשה לעולים עצמם וגם לישראלים. וגם מחזק את הצוות שעושה עבודה קשה: גיוס כספים, הרבה טיסות וניהול צוות".
אם זה לא היה המסלול: כנראה שהכהונה ברבנות קהילה הייתה ממשיכה, "וגם הייתי עושה משהו בביולוגיה או סביב התחום, כי אני מאוד אוהב את זה".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: הקימה היא לפני שש, תפילה ואז עזרה בהתארגנות עם הילדים והסעה לבית הספר. "זה זמן עם הילדים שאני מאוד אוהב". בכלל, יש השתדלות גדולה לסייע לילדים בשיעורי בית וגם לסעוד איתם ארוחת ערב, אפילו אם אחר כך הוא רץ ללמד או לפגישה בתל אביב. אחרי שהבית שוב שקט, הוא מתחיל את העבודה מהבית, כי השעה היא שעת חו"ל, "לפחות שעתיים בטלפון או בסקייפ".
מוזיקה: ג'אז. ברקע יש לימודי תופים ופסנתר. אולי בגלל זה יש אהבה לז'אנר הזה ולכל המבצעים הקלאסיים שלו.
שבת: "הבית הופך למלון". בחורים רבים שנמצאים בשנת ישיבה בארץ ותלמידי ישיבה שעשו עלייה מגיעים להתארח. "הפכנו להורים שלהם ולסבא וסבתא של הילדים שלהם". גם הילדים מביאים חברים, כך שהסעודות מונות 20 איש לפחות. "עד הרגע האחרון אני לא יודע כמה צלחות להניח על השולחן". הבית הפתוח אהוב על כולם, "זה עוד מימי פלורידה".
אוכל: תשובה קרניבורית לגמרי: "כל דבר בשרי". כשהיה ילד אמו חלתה והילדים השתתפו בתורנות בישול. "מאז אני אוהב לבשל, במיוחד עם הילדים, ומכין כמעט חצי שבת".
אחזקת הבית: ספונג'ה? כביסה? "יש גבול. אני מאוד מסודר, מסדר דברים בבית, עוזר עם הבישול והניקיון, אבל גם משאיר לאחרים לעשות כמה דברים".
מפחיד: "לא להגשים את הדברים שאני רוצה לעשות. אני מקווה שיהיו לי את הבריאות והשנים לעשות אותם".
מופת: "זכיתי לפגוש המון אנשים שהיו עם בסיס תורני ומאוד הצליחו במקצוע שלהם". הראשון הוא אביו, "בן תורה ועובד ה' שמאוד הצליח בעולם הביולוגי". מלבדו רבנים רבים "שחיו את החזון שלהם לקדש את החול. הם לא בחרו או-או אלא חיברו. אני משתדל להיות בקשר עם אנשים שעשו את זה בהצלחה וללמוד איך לעשות את הג'אגלינג הזה".
פנאי: יש מעט מאוד זמן. לפעמים הוא ורעייתו יוצאים ליום-יומיים או אפילו לסרט, "להתנתק מהעולם ולסגור את הטלפון. אנחנו מנסים להקדיש זמן לעצמנו למרות שזה קשה מאוד".
משאלה: "עוד שעות ביום". עם כל הפעילויות שמסביב: 'נפש בנפש' שמשמעותו גם ביקורים תכופים בחו"ל, הוראה בישיבה, סיוע לארגונים נוספים ורצון להיות עם המשפחה. "אתה תמיד מרגיש שאתה לא יכול לתת 100 אחוז. ואם אתה פרפקציוניסט, זה כואב".
כשתהיה גדול: אין חלומות על מנוחה, "בשבילי זה צער בעלי חיים". ייתכן שהארגון יתרחב לדברים נוספים, אולי לתפוצות אחרות. כבר היום הוא מסייע לארגון שעוסק בחינוך וטכנולוגיה וגם לקרן שמבקשת לאגד תחתיה את כל מי שרוצה לחזק את הקשר של ישראל עם התפוצות. המטרה האחת ברורה: "לעזור למדינה ולתת מענה לצרכים שלה".
ofralax@gmail.com