הסאגה המאלפת של מאבק הפרקליטות בנציבות הביקורת על התביעה הולכת ומסתבכת. כבר לפני כמה חודשים הודיע ועד פרקליטי המדינה כי הוא אינו מתכוון לשתף פעולה עם הגוף שהוקם כדי לבקר את אנשיו אלא אם תנאיו, אשר מסרסים למעשה את עבודת הנציבות, יתקבלו במלואם.
הנציבה, השופטת בדימוס הילה גרסטל, אמנם פתחה במין משא ומתן עקיף עם הפרקליטים כדי להגיע לנוסחה שתאפשר ביקורת אפקטיבית שתהיה מקובלת עליהם. אך הצדדים לא היו קרובים אפילו להסכמה בנושא.
בשבוע שעבר הודיעה ועדת הפרקליטים על עיצומים. במסגרתם פרקליטים במחוזות יפסיקו לחתום על כתבי בית דין לפני שפרקליטי המחוזות עצמם יחתמו תחילה. ההיגיון בהנחיה, מלבד שיבוש חמור בעבודת הפרקליטות, הוא הסרת אחריות מהפרקליטים הזוטרים יותר, שהרי בכירים מהם חתומים על כל מסמך. אותו היגיון היה כמובן מוביל לכך שכל מנהל בית ספר היה דורש חתימה של מנכ"ל משרד החינוך על כל יציאה לימודית אל מחוץ לכותלי הכיתות (הפרקליטות כבר העמידה לדין לא מעט אנשי חינוך על יציאה שכזו, שלא על פי הנהלים, שהסתבכה), או שכל מפקד פלוגה לא יאשר תוכנית אימונים יומית מבלי שאלוף הפיקוד יחתום עליה תחילה (והמערכת המשפטית העמידה לדין בשנים האחרונות לא מעט מפקדים שחיילים שבפיקודם נפגעו באימונים).
פרקליט המדינה, שי ניצן, מיהר לדחות את הדרישה. "אין מקום שמנהלי היחידות יחתמו על מסמכים שאינם נוהגים לחתום עליהם כחלק משגרת העבודה", כתב ניצן, "מה גם שבהיקף הפעילות של היחידות, חתימה זו עלולה להיות לא יותר מחותמת גומי ואין זה מנוהגנו להוות חותמת גומי".
הזעם בפרקליטות על ניצן היה רב. הפרקליטות היא גוף מגובש וסגור. פרקליטת המדינה לשעבר, עדנה ארבל, הצליחה לפני שנים להעביר תקנה של נציבות שירות המדינה שהופכת את הפרקליטות לגוף מבודד. על פי התקשי"ר (תקנון שירות המדינה), משפטנים בשירות הציבורי לא יכולים להתמודד במכרזים לתקנים בפרקליטות, ופרקליטים אינם יכולים להתמודד על תפקידים משפטיים מחוץ לפרקליטות. כל צמרת הפרקליטות צמחה ביחידה מאז התקבלו לעבודה כמתמחים, וכל פרקליט יודע שאין לו מפלט בשירות הציבורי. מי שעוזב את הפרקליטות נפלט אל חיקו הקר של השוק הפרטי. כך נוצרה אווירה של אין יוצא ואין בא. הגיבוש, הנאמנות והכיסוי ההדדי הופכים לערכים נעלים. כך גם הפך ארגון העובדים, ועד פרקליטי המדינה, לחלק בלתי נפרד ממיצג האינטרסים של הפרקליטות כיחידה ממשלתית, וגם להפך.
ההנחיה של ניצן, המעמידה את ראשי הפרקליטות אל מול הוועד, נחשבת שם כמעט לבגידה. הוועד הודיע אפוא ביום ראשון השבוע כי בתגובה להנחייתו של ניצן לראשי המערכת שלא לשתף פעולה עם "עיצומי החתימות", כי הוא ינקוט בצעדים אחרים, שעיקרם הפסקת חתימת הפרקליטים על בקשות ערעור של המדינה בתחום האזרחי והפלילי. מדובר בעיצומים ששעון חול בצדם, שכן החוק מגביל את משך הזמן המותר בהגשת ערעור, והחל מעוד ארבעה שבועות הנזק הכספי למדינה בערעורים אזרחיים והנזק לחברה בערעורים פליליים יהיה בלתי הפיך. למעשה מנסים הפרקליטים לקפל את הנציבות שהוקמה בזמן נוח במיוחד, תחת מעטה הערפל של הבחירות והקמת ממשלה חדשה, מנת חלקנו בשבועות הקרובים.
"בכל יום אנחנו מגלים את התוצאות הקשות של פעולת הנציבות, שהן החלשת הפרקליט הבודד במלחמה נגד ארגוני הפשיעה ובהגנה על הציבור. לכן אנו נאלצים להחריף את צעדינו", כתבה יו"ר ועד הפרקליטים, עו"ד לימור פלד, בהודעה לעיתונות שבישרה על עיצומי הפרקליטים. ולפחות אני לא יכולתי שלא להשתעשע בניסוח דומה שהיו יכולים להוציא לוחמי 'צוק איתן', לו הייתה ניתנת בידיהם הפריבילגיה להכריז על שביתה.
הקלות הבלתי נסבלת של החיפוש
פסק דין של שופטת בית משפט השלום בירושלים, תמר בר-אשר צבן, מאיים להטביע את שירות בתי הסוהר בתביעות אזרחיות. מדובר בעצורים בעבירות קלות ובלי עבר פלילי של ממש שעברו חיפוש משפיל בכניסה לבית המעצר במגרש הרוסים. החוק מגביל שוטרים בחיפוש על גופם של חשודים, אך מתיר לסוהרים לערוך באופן גורף "חיפוש חזותי" על גופם של אנשים שנמסרים למשמורתם. חיפוש חזותי שכזה הוא הליך משפיל למדי, שבו סורקים סוהרים את גופם העירום של אסירים או עצירים. שתי הגבלות הטיל החוק על הסוהרים. האחת היא שלמעט מקרים חריגים ביותר, החיפוש ייעשה על ידי בן מינו של האסיר, והשנייה היא שבמקרה שהאסיר מתנגד לחיפוש ייערך לו שימוע על ידי קצין שב"ס. מאז שבית המעצר במגרש הרוסים עבר לידי השב"ס, חיפוש כזה נעשה דרך שגרה באסירים הנקלטים במקום. הליך משפיל זה היה לפני כשנתיים גם מנת חלקו של נער בן שבע עשרה וחצי שנעצר כאשר סירב להתפנות מהיישוב מגרון.
בבית המשפט התנצחו נציגי הפרקליטות מזה ובא כוחו של הנער, עו"ד איתמר בן גביר, בדקדוקיו ובדקדוקי דקדוקיו של החוק. זה ניסה להוכיח כי לשון החוק אינה מאפשרת את החיפוש, ואלו טענו כנגדו כי החוק עומד לצדם. לשופטת בר-אשר צבן נראה הפולמוס המשפטי כמחמיץ את העיקר. בבית המשפט היא גילתה שהשימוע שנעשה בבית המעצר הוא הסבר קצר לעציר המתנגד לחיפוש בעירום, כי אם יסרב לחיפוש הרי שהוא ייעשה תוך כדי הפעלת כוח. למעט גננת אחת שנעצרה ותחנוניה ריככו את לב הסוהרות במקום, לא נרשם בשנים האחרונות שום מקרה שבו ויתרו הסוהרים לאדם על החיפוש המשפיל. השב"ס גם לא יכול היה להצביע ולו על עציר אחד שאחרי אותו שימוע העז להתנגד לחיפוש.
גם הצורך בחיפוש גורף נבחן באולמה של בר-אשר צבן. לבית המשפט הוגשה רשימה מפורטת ובה כל החפצים שניסו חשודים להבריח אל בית המעצר במגרש ברוסים, ואשר התגלו בחיפוש המדוקדק. כמו כן ביקש עו"ד בן גביר, וקיבל, את רשימת העבירות שבהן נחשדו אותם עצורים שנתפסו מבריחים. הסתבר כי במחצית הראשונה של שנת 2014 נתפסו בסך הכול עשרים וארבעה פריטים, מסכין יפנית דרך כרטיס זיכרון וטלפון נייד. למעט מקרה אחד שבו נמצא חומר החשוד כסם בלבניו של עצור שהיה חשוד בעבירות אלימות, כל הפריטים נתפסו בבגדים שלבשו העצורים. בדרך כלל הם הוחבאו בחולצה, במעיל או בנעליים, או פשוט הונחו בכיס המכנסיים. כל העצורים שנתפסו מנסים להבריח פריטים אל בית המעצר באותה חצי שנה נחשדו בעברות סמים, אלימות, רכוש ואיומים. המקרה החריג היחיד שבו אזרח נורמטיבי נתפס מנסה להבריח דבר אל בית המעצר, היה כאשר אדם שנחשד בעבירת תעבורה נתפס כאשר הוא מנסה לשמור אצלו המחאה שהוחבאה בקופסת סיגריות.
השופטת קבעה אם כך כי מדובר בהליך משפיל במיוחד, שיישומו באופן גורף הוא עניין מיותר. אמנם, ציינה השופטת, החוק מאפשר לסוהרים חיפוש שכזה. מאפשר, אך אינו מחייב, וסוהרי מגרש הרוסים פועלים בשרירות לב כאשר הם רומסים את כבודם של עשרות עצירים בכל יום, בלי כל סיבה מוצדקת. השופטת פסקה פיצוי של עשרת אלפים שקלים לנער.
"ההתעסקות עם התיק הזה הייתה בגדר שליחות שעשיתי לנוער שלנו", אמר לנו עו"ד בן גביר. "בשנים האחרונות ישבו במשרדי לא מעט נערות ונערים שעברו חיפוש משפיל דומה, והתחושה הייתה שהם עברו טראומה קשה ופגיעה משפילה ולא מוצדקת". בן גביר אמנם חושב שהפיצוי שנפסק ללקוח אינו משקף את חומרת העוול שגרמו לו הסוהרים. אך גם הוא מודה כי מדובר בפסק דין שחושף את השב"ס לתביעות במיליוני שקלים.
הגנבת נשארת בכלא, ההורג משתחרר
לפני כמה שבועות נכנע בית המשפט המחוזי בלוד ללחץ הציבורי וביטל את החלטת ועדת השחרורים של השב"ס על שחרורה המוקדם של אתי אלון. אלון, כזכור, מעלה במאות מיליוני שקלים בכספי הבנק למסחר שבו עבדה, וגרמה לקריסתו. בין נימוקי השופט להחלטה היו הנזקים הכספיים הניכרים שגרמה אלון למדינה (שפיצתה את לקוחות הבנק), והעובדה שהכספים שנגנבו מפרנסים עד היום חלק מארגוני הפשיעה. אלון, שיושבת מאחורי סורג ובריח כמעט שלוש עשרה שנה, תיאלץ להישאר בכלא ארבע שנים נוספות.
השבוע הפך בית המשפט המחוזי בנצרת החלטה אחרת של ועדת השחרורים של השב"ס. הוא הורה לשחרר לחופשי את אסעד שיבלי, שהתפרע עם טרקטורון בסמוך לבית הכנסת בכפר תבור בעיצומו של יום הכיפורים והרג את הילדה טל זינו. ועדת השחרורים הדגישה את החומרה המיוחדת במעשיו של שיבלי. אך השופטים קבעו כי לא חומרת העברה היא הקובעת אם לאפשר שחרר מוקדם, אלא סיכויי השיקום והמסוכנות לחברה. שיבלי יוצא עתה מהכלא לאחר שריצה שבע וחצי שנות מאסר.
ייתכן שהצדק הוא עם בית המשפט בלוד. ייתכן שהוא דווקא עם השופטים בנצרת. אבל העובדה היא שזו שנטלה כספים נשארת במעצר, וזה שנטל חיים יוצא לחופשי.