ד' באדר מתקרב, יום ההולדת של איתן מיכאל. הרגשות מעורבים. האם לחגוג לו יום הולדת? האם לעשות מסיבה גדולה? מצומצמת? עד כמה הוא באמת ירגיש, יתרגש?
התחלנו לארגן מסיבה גדולה, הזמנתי את החברים של שילת מהגן, או יותר נכון לומר ששילת הזמינה חצי מהגן שלה מרוב התרגשות והתלהבות.
כמה ימים לפני הרגשתי שאין לי את הכוח לחגוג לו משהו גדול. שוב הצביטות בלב כשאני רואה את החברים שלו מהמעון גדלים ומתפתחים, שוב הצביטות בלב לראות שהוא לא תמיד מגיב, התיסכול על המצב שלו שאיננו יודעים עוד כמה זמן ייקח עד לשיקומו המלא.
החלטתי לבטל את הליצנים שהזמנתי ולעשות לו משהו מצומצם בארוחת הערב.
אך מצפוני לא עזב אותי. הוא ב"ה מגיב, מבין מה קורה סביבו, נכון שלא תמיד הוא מראה זאת, אך אני יודעת. איך לא אחגוג לו, איך לא אעשה לו שמח? הוא כזה ילד מאושר ומקסים ואוהב שירים וריקודים, איך אמנע זאת ממנו?
ואני, מסוגלת להתגבר על הקושי ולשמוח איתו, ולשמוח עם המצב שלו ולהבין שהכל מלמעלה ואנחנו עושים את מה שמצופה מאיתנו בעולם פה למטה.
אז לא ביטלתי את הליצנים, והזמנו עוד הרבה חברים, וקנינו מלא חטיפים, וקישטנו את הבית בבלונים, והלכתי מוקדם בבוקר לשוק לקנות פרסים, והלבשנו אותו ושמנו לו כתר של מלך על הראש ומוזיקה שמחה, והתחילה החגיגה.
הוא יושב בעגלתו, לצערי באותו היום הוא היה מאוד עייף, החזקנו אותו שלא יירדם. מתחילים להיכנס הילדים והאימהות, ניגשים לעגלתו, אומרים מזל טוב, מלטפים. והוא לא מגיב.
אני לא עוזבת אותו, מספרת לו שכולם באו לחגוג לו יום הולדת, שכולם שמחים איתו, מייחלים שכבר יבריא. והוא מסתכל עלי בעיניו הגדולות והטהורות, ומנסה לומר לי שהוא מבין, אך הוא עייף עכשיו ורוצה רק לישון.
אני ממש מבקשת ממנו שישמח, שיראה לנו שהוא שמח. מחבקת אותו, מנשקת בלי סוף, מתחננת לחיוך.
וברוך ה' החיוך הגיע.
אני מנסה לא ליפול לעצבות, לא לחשוב מחשבות קשות למה הוא ככה? למה זה קרה דווקא לו ולנו? מנסה להתמקד בשמחה, לשמוח איתו, להראות לו כמה אנחנו אוהבים אותו, כמה אנחנו משקיעים בשבילו, כמה מבחינתנו הוא ילד רגיל ומיוחד.
הליצנים מאחרים. אני אומרת לאבי שיגיד כמה פרקי תהילים עם הילדים לרפואת איתן מיכאל.
אבי מחזיק אותו על ברכיו, והילדים אומרים אחריו פרקי תהילים.
זה השלב שנשברתי, בשלב של התפילה לריבונו של עולם הדמעות לא יכלו שלא לצאת החוצה.
בכי על ילד מתוק שיושב על ברכי אביו ולא יכול ללכת, לדבר, לרקוד.
בכי על שנות הילדות האלה שלא יחזרו עוד, ושהוא לא חווה אותם ככל ילד רגיל.
בכי לראות את ילדי המתוק לא כשאר הילדים, איך בשנייה אחת נלקח הילד הפעיל והפך למאה אחוז נכה.
בכי על כך שיש לנו אמונה, תפילה, תקווה שהוא יצא מהמצב הזה.
בכי ובקשה שבשנה הבאה הוא יעמוד על הרגליים ויגיד פרקי תהילים והודיה על החלמתו.
אבל אין לי הרבה זמן לבכות, הליצנים מגיעים, איתן מיכאל צריך אמא חזקה ושמחה שתהיה איתו, אמא שמתחזקת מתוך הבכי והכאב.
אני לוקחת אותו על ברכי, מחבקת חזק, שרה איתו, רוקדת, מתפללת בלב שה' ייתן לי כח לחשוב מחשבות טובות, לראות את המצב העכשווי, את ההתקדמות שלו, את התגובות שלו, לאהוב אותו כמו שהוא, יחיד ומיוחד.
והוא לא מפסיק להסתכל עלי, מבט העיניים נפגש ולא נגמר. אני כל כך אוהבת את הילד הזה, אעשה הכל בשבילו, העיקר שיהיה שמח.
כל הילדים מקבלים, בלונים, שמחים, צועקים, רוקדים לצלילי שירי יום הולדת ושירי פורים.
ועל ברכי יושב חתן יום ההולדת, לבוש בגדים חגיגיים ושמח בדרכו שלו. מוציא קצת קולות, מחייך לשמע המוזיקה, ונהנה להתפנק על אמא שלו.
שילת החליטה שחייבים להרים אותו, אבל איך?
אני שואלת אותו אם הוא רוצה שירימו אותו ואני רואה את מבט השובבות בעיניים שלו – ברור...
הוא לא יוותר על התענוג הזה.
אז אלתרנו דרך להרים אותו על הכסא, וראו את האושר בעיניים שלו, וכמובן גם בעיניים שלי.
נגמרה החגיגה, עוד לא יצאו אחרוני האורחים והוא כבר נרדם בעגלה שלו.
השכבתי אותו במיטתו, נסיך קטן, טהור כזה. ישן בשלווה, בשקט, נשימותיו קצובות ומסודרות, גופו רפוי, עם הכיפה על הראש וחיוך רפה בשפתיו.
כאילו הוא אומר לנו – עזבו אתכם ממחשבות קשות, באנו לעולם פה לעבוד, אז קחו את זה בסבבה.
ותודה לכם על החגיגה המושקעת.
אוהב אתכם מאוד.
גם אנחנו אותך, נסיך יקר שלנו.
לסיום אני מצרפת שיר שכתבתי ביום ההולדת שלו:
היום לפני ארבע שנים
ירדה לעולם נשמה ענקית לאחר הרבה כאבים.
שחר מיכאל נקרא התינוק המקסים
שגדל לילד פלא, מפותח ומלא שמחת חיים.
שנתיים וארבעה חודשים
זכינו להנות משפע של חיוכים, שנינות בהרכבת מילים,
התפעלות שלו מדברים חדשים,
והרבה אנרגיות טובות ופעלולים.
לא הפסקנו לומר תודה לבורא העולמים,
על שזיכנו בכזה ילד מדהים.
בעל שיער גולש וריסים כה ארוכים,
כתפיים רחבות ופנים כל כך טהורים ויפים.
אך בשנייה אחת של החיים,
בתאונת דרכים,
נלקח מאיתנו ילדינו מלא החיים,
ושקע בתרדמת לכמה חודשים.
כעת הוא ילד הכי מיוחד בילדים,
מלאך מתוק שמנסה להשתקם ולחזור להיות ככל הילדים.
אין כמוהו מאושר, כשאותו מחבקים ואליו פונים.
הרבה טוב ואור למשפחה הוא מזרים,
כי זוהי כוחה של הנתינה וההתמסרות לילד המקסים.
הרבה כאב אנו חווים,
אך מייעלים אותו להתקדמות בחיים.
לאיתן מיכאל שמו הוחלף בעצת רבנים,
לתת לו עוד כח לצאת מהקשיים.
ברוך ה' אותנו הוא מזהה כשאיתו מדברים,
מוציא קולות ומחייך חיוכים.
בנשיקות ממלאים את פניו הטהורים,
ולו את כל הטוב שבעולם מייחלים.
שה' ייתן הרבה כח לצאת מהמיצרים,
כח להמשיך להיות חזקים,
כח לא להישבר אלא לשמוח בחיים
ולהודות על הקשיים כמו שעל הטוב אנו מודים.
ולך איתן מיכאל בני הקטן אנו מאחלים:
המשך לשמח את כל הסובבים,
אתה ילד מיוחד המאיר למרחקים.
אוהבת אותך אהבת עולמים,
עושה ואעשה הכל בשבילך שתחזור אלינו כבר בימים הקרובים.
אוהבת עד אין קץ,
אמא
למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]
ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.