בשבת הקודמת יצא עורך 'בשבע', עמנואל שילה, בהתקפה חזיתית על הליכוד באופן כללי ועל נתניהו באופן אישי ועל עצם הרעיון להציע לציבור הדתי-לאומי להצביע ליכוד.
במאמר הוצגו כמה סיבות שבגללן הרעיון שהציבור הדתי-לאומי יצביע לליכוד הוא שטות מוחלטת, ונטען שאין שום מקום להתלבטות אמיתית בבחירות האלה בין הצבעה לליכוד ובין הצבעה לבית-היהודי.
לדעתי, הניתוח הזה לא נכון ומחייב תגובה רצינית. אני יכול להבין חלק מהביקורת שהוטחה בנתניהו ובליכוד בשש השנים האחרונות. וזה לא סוד שגם אני, לפעמים, העברתי ביקורת דומה. אבל אני חושב שהניסיון בבחירות האלה להתרכז רק בשאלה מה בשש השנים האחרונות היה לא נכון ומה צריך לתקן, מפספס את הסוגיה המרכזית שעומדת להכרעה בבחירות הקרובות.
שילה יוצא מתוך נקודת הנחה שאין ספק שנתניהו יהיה ראש הממשלה גם לאחר הבחירות, והשאלה היחידה היא איך תיראה הקואליציה. או בניסוח של בנט: אל מי נתניהו יתקשר ראשון לנהל משא ומתן קואליציוני. העמדה הזאת, לצערי, רחוקה מאוד מהמציאות.
הפעם אין גוש ימין מובהק שימליץ בוודאות על נתניהו כמועמד לראשות ממשלה. ספירה פשוטה, לפי הסקרים בשבועות האחרונים, מראה ששלוש המפלגות שבוודאות ימליצו עליו מגיעות לכ‑40 מנדטים (הליכוד, הבית היהודי ויחד). גם אם המפלגות החרדיות ימליצו על נתניהו (מה שלא בטוח), הוא יגיע למספר של 50‑55 ממליצים, ולא ל‑61 המיוחל. יותר מכך, גם בוז'י יכול להגיע למספר דומה של ממליצים (כ‑40 די בטוחים: עבודה-מרץ-לפיד, עם סיכוי טוב ל‑50‑55 עם הערבים). בגלל שכחלון וליברמן לא מוכנים להתחייב להמליץ על נתניהו לנשיא, בסבירות מאוד גבוהה כמות הממליצים לשני המועמדים תהיה דומה או זהה. ואז, הנשיא יכפה על שתי המפלגות הגדולות להקים ממשלת אחדות עם רוטציה, או שיצטרך סיבה טובה להעדיף מועמד אחד על פני השני, וכאן בהחלט גודל המפלגה יהווה שיקול משמעותי. אם העבודה תעקוף את הליכוד בשניים או שלושה מנדטים, יהיה קשה להסביר למה ציפי ובוז'י לא יהיו אלה שיקבלו ראשונים את המנדט להרכיב ממשלה. וזה עוד לפני שדיברנו על ההתגייסות שתהיה בשמאל בשבוע האחרון לפני הבחירות תחת הסיסמה "רק לא ביבי". שלא נשכח, ב‑2009 תהליך דומה העלה את ציפי לבני בתוך שבוע מ‑22 ל‑28 מנדטים.
הסכנה האמיתית
לכן, השאלה המרכזית בבחירות האלה היא לא למי יתקשר נתניהו, אלא מי יקבל את הזכות להתקשר. אם חס וחלילה בוז'י וציפי יהיו אלה שיקבלו את הזכות ותוקם כאן ממשלת שמאל, אין ספק, במיוחד בהתחשב בשנתיים האחרונות של נשיאות אובמה, שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו במציאות של חלוקת הארץ לפי גבולות 67', בהסכם או באופן חד צדדי. האם העובדה שכמו שכתב שילה בספסלים האחוריים של האופוזיציה תשב אז ענת רוט ולא איוב קרא, היא מה שיציל את ארץ ישראל?! כל התלונות, שחלקן מוצדקות, על שש השנים האחרונות יהפכו ללא רלוונטיות, לנוכח הסכנה האמיתית הגדולה שעלולה להתרגש ברגע על מפעל ההתיישבות ביו"ש כולו. כבר היינו בסרט הזה, גם ב‑92' כשהימין התפצל והיה מלא טענות על שמיר והליכוד, וגם ב‑99' כשברק החליף את נתניהו. שילמנו על כך מחיר נוראי של הסכם אוסלו והאינתיפאדה השנייה בימי ברק, וכמעט שילמנו מחיר הרבה יותר קשה של חלוקת הארץ לפי גבולות 67' וחלוקת ירושלים כולל הר הבית בקמפ דיוויד וטאבה. אז ערפאת הציל אותנו, אבל השאלה היא האם מותר לסמוך תמיד על הנס, גם אם הנס הזה נעשה על ידי הערבים?
עורך 'בשבע' התעלם, ולא במקרה כנראה, מעובדה נוספת. בסביבתו של נתניהו נמצאים לא רק הרבה יועצים ועוזרים דתיים, אלא גם, בקדנציות האחרונות, בולטת בליכוד קבוצה של ח"כים דתיים שפועלים למען ההתיישבות והציבור הדתי-לאומי לא פחות מחבריהם הטובים בבית היהודי, ובימים כתיקונם, 'בשבע' מדווח לא מעט על פועלם והישגיהם. ח"כים אלה משקפים תהליך הולך ומתרחב של הצטרפות אנשי ציונות-דתית לליכוד בתור חברי מפלגה, שמשפיעים על הרכב הרשימה בצורה משמעותית, וגם כחברי מרכז ופעילים בולטים. לכן, במאזן הכולל, הציבור הציוני-דתי משתמש בפלטפורמה של הליכוד לקידום האידיאולוגיה והאג'נדה שלו בצורה משמעותית, ובהחלט זה מוסרי וצודק שהליכוד מצפה מהציבור הזה גם לתמיכה ביום הבחירות, לפחות בהיקף דומה.
הציבור הדתי-לאומי הוא ציבור חושב והוא מבין שבחיים, ובוודאי בחיים הפוליטיים, צריך לבחור בחירות מורכבות, לא רק מתוך העולם האידיאלי אלא מתוך האלטרנטיבות הקשות שמציבה המציאות. כבר פעמיים עשינו את הטעות, ב‑92' וב‑99'. אולי הגיע הזמן שנתבגר ולא נחזור על אותה הטעות בפעם השלישית, ולא נסכן שוב את מפעל ההתיישבות כולו. רק הצבעה לליכוד בפתק מח"ל תעזור למנוע ממשלת שמאל ותשמור את השלטון בידי המחנה הלאומי.