בעיתוי מעט משונה, שלושה שבועות בלבד לפני הבחירות, פרסם אתמול (רביעי) מבקר המדינה, השופט יוסף שפירא, את דו"ח הביקורת בנושא משבר הדיור. אם צריך לסכם את הדו"ח בשלוש מילים, הרי הן: שום דבר חדש. למעשה, המבקר אינו חושף כל נתון חדש ואינו מגלה שום דבר שלא ידענו על משבר הדיור.
מהדו"ח עולה כי בשנים 2002‑2012 נוצר פער מצטבר בין מספר התחלות הבנייה למספר משקי הבית שהסתכם ב‑53,000 יחידות דיור. המבקר מציין כי הפערים בין ההיצע לביקוש תרמו לעלייה ניכרת במחירי הדיור. המבקר מסתמך לצורך כך על מחקר של בנק ישראל משנת 2011, ממנו עולה כי המחסור בדירות מסביר כ‑37 אחוזים מהעלייה במחירי דירות וכ‑75 אחוזים מהעלייה במחירי שכר הדירה בשנים האמורות.
את האחריות להיווצרות המשבר מחלק המבקר בין ממשלת שרון השנייה וממשלת אולמרט. המבקר קובע כי בשנים 2005‑2007 קיבלה הממשלה כמה החלטות שהיו עשויות להשפיע באופן ממשי על שוק הדיור. אולם יישומן של חלק מהן, דוגמת הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, התעכב. חלקן האחר לא יושם כלל ונותר בגדר אות מתה. "כפועל יוצא מכך, התפוקות של שרשרת הייצור של יחידות הדיור בשנים 2005‑2007 לא נתנו מענה הולם ליעדי התכנון והשיווק שהציבה הממשלה בהחלטותיה ובתכניותיה והן לא הלמו את צורכי שוק הדיור", קובע המבקר.
את האחריות לאי זיהוי המשבר במועד מחלק המבקר בין ממשלת אולמרט וממשלת נתניהו הראשונה. לטענת המבקר, למרות שכבר במהלך 2008 הסתמנה מגמה ברורה של עלייה חדה במחירי הדיור, ממשלת אולמרט שכיהנה באותה עת לא זיהתה מגמה זו כסיכון הדורש התייחסות ייחודית. אותה ממשלה לא קיימה ממילא כל דיון אסטרטגי בנושא. ממשלת נתניהו התעכבה, לטענת המבקר, גם היא יותר משנה לאחר הקמתה עד שזיהתה את הצורך לבלום את העלייה החדה במחירי הדיור.
אחד הגורמים המרכזיים למשבר, לטענת המבקר, הוא התמשכות הליכי התכנון. המבקר מצא כי הזמן הממוצע הנדרש לאישורן של תוכניות גדולות למגורים הוא כחמש שנים וחצי. פרק זמן זה ארוך פי שלושה מהזמן המצטבר שנקבע בחוק התכנון והבנייה להשלמת תהליך אישור תוכניות. במחוז המרכז התהליך נמשך אף יותר, כשמונה שנים, פי ארבעה מהזמנים הקבועים בחוק.
מהדו"ח עולה גם כי מסלול הוד"לים, שנועד לזרז את הליכי התכנון, לא סיפק את המענה הנדרש. הוד"לים סייעו לאישורן של כחמישית בלבד מיחידות הדיור שאושרו מאוגוסט 2011 עד אפריל 2013. רוב התוכניות המקודמות במרכז הארץ, שבו יש ביקושים גדולים, לא התאימו לקידום במסלול זה. יתר על כן, חלק מהתכניות שאושרו במסלול זה אינן זמינות למימוש בטווח הזמן הקצר, ועל כן אין בהן כדי לסייע להגדלת ההיצע בשוק הדיור בקרוב.
המבקר מצביע גם על שורה ארוכה של מחדלים נוספים, ומציג שורה של המלצות. אולם, כפי שציינו בהתחלה, שום דבר חדש.
סדר בארנונה
אחד החורים השחורים של מערכת המיסוי בישראל הוא הארנונה. זהו אחד הנושאים הפרוצים ביותר ושההסדרים הנהוגים לגביו הם העמומים ביותר. פעם אחר פעם מגיעים תיקי ארנונה לבתי המשפט השונים ובסופו של דבר לבית המשפט העליון, אשר מבקש מהמדינה "לעשות סדר", אך סדר כזה לא נעשה. מי שהחליט לנסות ולהכריח את יורשו בתפקיד, אולי הוא עצמו, לפעול בנושא, הוא שר הפנים גלעד ארדן.
השר ארדן ביקש לקבל לידיו את מסקנות עבודתה של ועדת ברזילי שמונתה בשנת 2008 לצורך בחינת רוחב של נושא הארנונה. הוועדה עבדה, הוציאה מסקנות ביניים ואף חיברה טיוטת דו"ח סופי, אולם זו מעולם לא הוגשה לשר הפנים, משום ששרי הפנים העדיפו שלא להתמודד איתה. מדובר בנושא סבוך מאוד מבחינה פוליטית, אשר מעורבים בו אינטרסים סותרים. ראשי הערים, אשר מהווים חלק חשוב במשוואה, הם גם שחקנים משמעותיים בשדה הפוליטי, מה שהופך את העסק למורכב עוד יותר.
המלצות הוועדה כוללות שלוש חלופות, מהרדיקלית ביותר ועד המתונה ביותר. החלופה הרדיקלית מבקשת למעשה לבטל כליל את הארנונה. במקומה יועלה המע"מ בשני אחוזים, והאוצר יחלק את ההכנסות באופן שוויוני על פי קריטריונים ידועים בין כל הרשויות המקומיות במדינה. ההיגיון מאחורי ההצעה פשוט: בסופו של דבר מיסים הם מיסים. לשרי אוצר קל יותר להסכים להעלאות ארנונה מאשר להעלות את המיסים הנמצאים בשליטתם הישירה. אולם בפועל הארנונה היא מס מאוד בעייתי, שסובל מבעיות רבות שהופכות אותו למס בלתי הוגן, ולכן הפשוט ביותר הוא להחליפו במס אחר.
למרות זאת, סיכויי החלופה הזאת לא גבוהים במיוחד. מדובר בהצעה רדיקלית מאוד, מאחר שהיא נוטלת גם מהרשויות שהיום מתפקדות באורח עצמאי את עצמאותן, והופכת אותן להיות תלויות בנדבת ידו של משרד האוצר. ראשי הרשויות החזקות הם בעלי מהלכים בשדה הפוליטי הארצי, והם לא ימהרו לשמוט מידם את גביית המס העצמאית. המהלך מנוגד גם לניסיון שנעשה בשנים האחרונות להפוך את הרשויות המקומיות לעצמאיות יותר ונתונות פחות לפיקוח.
החלופה השניה מותירה את גביית הארנונה בידי הרשויות, אך מבקשת לחשב את הארנונה לפי ערך הנכס ולא על פי שטחו. זהו ניסיון להפוך את הארנונה למס צודק יותר, אבל השימוש בהערכות שווי על בסיס קבוע הוא בעייתי, ועלול מצד עצמו לגרום לעיוותים.
החלופה השלישית והשמרנית ביותר מבקשת להותיר את השיטה הקיימת על כנה, אך לפשט את הכללים ולהאחיד את הסיווגים בכל רחבי הארץ. על פי חלופה זו תיקבע שיטה אחת לחישוב שטח נכס בכל הארץ, ותיקבע טבלת סיווגי ארנונה אחידה לכל הארץ. כך לא יווצר מצב שבו אותו סוג עסק ייחשב ברשות אחת למלאכה וברשות שנייה למסחר ושירותים.
השר ארדן לא יהיה זה שיקבל את ההחלטה, לפחות לא בקדנציה הזאת. אולם החלטתו לבקש את המסקנות תחייב את השר הבא לקבל את ההחלטות.