שאלה:
אשתי מתנהגת אלי כאילו אני סמרטוט. "תעשה", "תשטוף", "תביא", "תלך". אני לא ילד קטן והיא לא המפקדת שלי. ניסיתי לדבר איתה על זה אבל היא טוענת (וזה עוד יותר מכעיס) שזו הדרך היחידה "להפעיל" אותי.
מה אני רובוט שלה? אנו נשואים 6 שנים, ואני ממש רוצה לשנות את העניין הזה! זה רק יוצר בנינו ריחוק. אודה לעזרתך.
תשובה:
שלום לך, אף אחד לא אוהב להרגיש נשלט. כולנו רוצים לחוש שרואים אותנו, שמקשיבים לנו, שמעריכים ומכבדים גם את המקום שלנו. "הציווים" שתיארת בשאלתך, מעניקים את ההרגשה, שאשתך לא מצליחה לראות אותך. שהיא מתייחסת אליך כ"מובן מאליו", וכמו שתיארת, אפילו כמו עוד אחד מהילדים הקטנים בבית.
ברור לכולם, כי אחד מיסודות הזוגיות הנו ההדדיות. הכבוד ההדדי. היחס ההדדי. וכאשר איזון זה מופר, ומתעוררת התחושה של "שולט" ונשלט", אנו עלולים להגיע למצב של תסכול, מרירות, כעס וריחוק, ממש כפי שתיארת.
אז מה עושים?
קודם כל צריך להעלות את המודעות של אשתך, לתחושה שלך. חשוב שהיא שתדע מה אתה מרגיש אל מול היחס שתיארת. ניתן לעשות זאת על ידי שיחה, או גם על ידי מכתב שבו תתאר לה את רגשותייך.
וכמו בכל עניין ביחסים בין אישיים, על מנת שהדברים ייכנסו לליבה, חשוב להתבונן מראש באיזו דרך לומר לה את הדברים. העיקרון המרכזי הוא- לא לתקוף אותה, אלא לדבר על עצמך, ועל הצרכים שלך. למשל: "חשוב לי להרגיש שאת מכבדת אותי, אני מרגיש כמו ילד קטן, כשאת נותנת לי הוראות מסוג זה, אשמח שתבקשי אך תאפשרי לי לבחור, וכדומה".
באופן כללי אני מאמינה כי אחד המפתחות המרכזיים ליצור שינוי בנושא זה, הוא להרגיל את עצמנו לבקש. לשאול. ולהציע. לא לתקוף ולא לדרוש. למשל עדיף לשאול: "האם תוכל לעשות קניות הערב?" ופחות מומלץ: "תמיד אני עושה קניות בבית! אולי פעם אחת תעשה אתה קניות?!". לכאורה מדובר על אותה בקשה, אך המילים והמנגינה, שונות בתכלית.
דרישות מסוג זה יוצרות ריחוק. כך שגם אם טענתה של אשתך נכונה (וחשוב לבדוק זאת...), וזוהי הדרך היחידה שגורמת לך להקשיב לה ולסייע לבקשותיה בטווח הקצר, בטווח הרחוק "הפקודות והציווים" עלולים להזיק לקשר בניכם. לכן, בכדי להטמיע בביתכם את הסגנון "המבקש" והשואל, ולא הדורש, תנסה אתה להוות " דוגמא אישית" לכך, ובנוסף כמובן גם תדברו על כך ותנסו יחד לשנות.
וכמה מילים לגבי הטענה של אשתך. מתוך הדברים עולה, שאשתך מרגישה כי אינך קשוב לה כשהיא מבקשת בנועם. אלא רק כשהיא לוחצת. אין ספק כי התחושה שבן הזוג אינו מקשיב, עלולה להגביר את התסכול וליצור שיח שמרחיק עוד יותר (למשל שיח של "פקודות").
לשם כך הייתי מציעה לך פשוט לנסות ולהקשיב יותר. להמחיש לה שאפשר (וכדאי) לעשות אחרת. גם אם לא תוכל למלא את הבקשה, תראה לה שאתה מקשיב ושאכפת לך מהצרכים שלה. וכשאתה תשתדל להיות קשוב לצרכים ולבקשות שלה, אני מאמינה שזה יגביר את ההקשבה והתחשבות בצרכים שלך. וכמו כן יפחית את סגנון השיח "הפיקודי" והמרחיק.
מעבר לכך, חשוב להוסיף כי ייתכן ואשתך באמת זקוקה ליותר עזרה מצדך. לשותפות רבה יותר ולתחושה שאתם פועלים יחד גם במישור הטכני של הבית. פעמים רבות אני פוגשת גברים אשר מרגישים כי עבודת הבית שייכות לאישה בלבד. במצבים אלו, האישה שחשה מתוסכלת מכך שהכל נופל עליה, ובעיקר היא חשה חוסר שותפות רגשית מול העומס של הבית. מכיוון שאני לא מכירה את הזוגיות שלכם, ואינני יודעת לעומק מה באמת קורה, חשוב שגם תבדוק את עצמך בנושא, ותראה האם באמת אשתך זקוקה לשותפות רבה יותר ולסיוע מצדך.
ועוד כמה מילים לגבי המצב שתיארת. בחיי הזוגיות ישנם שני רבדים עיקרים. הרובד של השותפות הטכנית, והרובד של השותפות הנפשית. המטרה המרכזית בזוגיות היא קודם כל הקשר שבנינו. החיבור הרגשי, הקרבה והנעימות. לכן, על מנת לשמור על השותפות הרגשית החיובית בניכם, חשוב שתלמדו יחד כיצד לפעול גם במישור השותפות הטכנית. איך לבקש, כיצד לסייע, על מה לוותר ומה להתעקש.
ככל שתתאמצו לעשות זאת במאור פנים, בסבלנות, ובהקשבה לצרכים השונים, כך תצליחו לחזק הן את החיבור הרגשי, את הכבוד ההדדי, וגם את תחושת השותפות המעשית יותר.
אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מנהלת מרכז "אוצרות פנימיים"- מודעות, זוגיות, חינוך ומשפחה. מנחת סדנאות ומרצה. לתגובות: otsarpnimi@gmail.com