לפעמים צריך פשוט להיות שם כדי להבין עד כמה אנחנו לא מבינים. לפעמים כדי לפקוח עיניים צריך לצאת החוצה ולהסתכל פנימה. לפעמים נדרש להרחיק לכת כדי לגלות את האמת הפשוטה.
במשך שבוע תמים שהיתי בוושינגטון די. סי. לצידם של מובילי דעת קהל ואנשי קונגרס בכירים בארה"ב. שוחחתי עם רבים מביניהם. חלקם אף ביקרו בכינוס אייפאק השנתי. חלקם הגיע לכבד את נתניהו בנאומו בקונגרס. אחרים לא נכחו אבל הקשבתי להם. בעיקר הקשבתי.
הם אוהבים את נתניהו. הם מאמינים לו. הם רואים בו את המנהיג האולטימטיבי לעם היהודי. הם סבורים שהכותרות בישראל יצאו מפרופורציות. אחד מהם אפילו זרק לי את המשפט הבא: "אני קורא את הכותרות בישראל ולא מאמין למראה עיניי. פשוט השתגעתם. בשם הפוליטיקה הקטנה להפלת נתניהו אתם מקדשים מסע שיסוי כל כך עמוק בו וגם במחיר העצמת המתיחות בין ירושלים לבית הלבן לממדים מפלצתיים".
בתקשורת הישראלית מתארים מצב של קרע בלתי נמנע בין ארה"ב לישראל, מתארים של שפל חסר תקדים. כלי תקשורת מאד מסוימים, לוקחים את ראש ממשלת ישראל בזמנים הכי קריטיים לביטחונה של המדינה – בשיאם של המגעים בין ארצות הברית ושאר המעצמות לאיראן – והופכים אותו בעיני הצופה בהם לאדם חסר אחריות. בהמשך הם שותלים בפיהם של מנהיגי השמאל את המנגינות הרצויות. והם מעולים בדקלום.
שלא יספרו לכם סיפורים. הייתי שם. התקשורת בישראל פשוט משקרת. אין לי דרך אחרת לומר זאת. מבחינת רוב רובו של הציבור בארצות הברית, בנימין נתניהו היה ונשאר המנהיג האולטימטיבי של מדינת היהודים. כל הגדרה אחרת חוטאת לאמת.
ביבי מאשים את נוני מוזס בחתירה תחתיו למען ייצוב עסקיו. יכול להיות. אין לי מושג מי מושך בחוטים ומהם מניעיו. אבל העובדות מדברות בעד עצמן. ישנה אמת אחת והיא בארצות הברית. בישראל ישנה מציאות אחרת. לעת עתה. אולי בעוד שבועיים, כשנתניהו ינצח, הטון הישראלי יחזור להיות שפוי יותר.
ולסיום הערה קטנה ליצחק הרצוג, בוז'י. מיד לאחר נאומו של נתניהו מיהרת לנאום באחד ממושבי הנגב המערבי. בשם "האיזון הקדוש" מיהרה התקשורת לשם למרות שבניגוד לנאום נתניהו מדובר היה בנאום בחירות "קלאסי". תעמולה טהורה.
אולם, במקום שנאום התגובה יועיל לך, נדמה שהוא רק הזיק. כדאי לך ללמוד משופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, אשר נוהג לומר מפעם לפעם: "לעולם אל תנאם אחרי הרב לאו ואל תשיר אחרי דודו פישר".