כשכולם שאלו אותי מה אני רוצה במתנה, המצאתי כל מיני תשובות טיפשיות: תיק, ספר, דיסק. אבל בלב רציתי רק מתנה אחת, שידעתי שאף אחד לא יוכל לתת לי: חברה הכי טובה.
כבר הרבה שנים אני לומדת עם חברות בכיתה, ופוגשת כמה אחרות בסניף כשאני הולכת לשם. אבל אף פעם עוד לא הצלחתי למצוא לי חברה הכי טובה, כזו שאני יכולה לספר לה את כל הסודות, לצחוק איתה ולעשות איתה דברים כיפיים.
ולא שלא ניסיתי. בכיתה ג' רציתי שאביבה תהיה חברה שלי. ישבתי לידה, קניתי לה צ'ופרים והזמנתי אותה אליי. אבל אחרי כמה זמן שעמם לנו. היא לא צחקה מדברים שהצחיקו אותי, ובכלל – התווכחנו על המון דברים. בכיתה ד' ניסיתי להתחבר לתהילה, והיינו חברות טובות במשך כמה חודשים. אבל אז הגיעה לכיתה תמר, שתוך זמן קצר הפכה לאחת הבנות הכי מקובלות בכיתה, ותהילה החליטה שתמר הרבה יותר מעניינת אותה ממני.
כך עברו השנים, ואני לא מצאתי לי חברה טובה. לקראת בת המצווה שלי, החלטתי להציב לעצמי משימה: להשיג לי חברה טובה, לא משנה כמה אצטרך להתאמץ. הימים חלפו, אבל לא הצלחתי עדיין לעמוד במשימה. אף חברה טובה לא נראתה באופק. שבועיים לפני בת המצווה כבר הייתי ממש בלחץ. אבל אז צלצל הטלפון: "יונית, זה בשבילך!" קראה לי אמא. ניגשתי לשפופרת. מצדה השני נשמע קולה הרועד והצרוד קמעה של שכנתנו, גברת גרוסמן.
"יוניתי, מה שלומך? אני לא מרגישה טוב כל כך. תוכלי לרדת אליי לרגע?". גברת גרוסמן הייתה שכנה חביבה שלנו, וכשהיא הייתה צריכה – הייתי מגיעה לעזור לה. סיימתי את השיחה, וירדתי אליה. דפקתי בדלת, וכשהיא נפתחה הופתעתי לראות לא את גברת גרוסמן אלא ילדה צעירה, שנראתה בערך בגילי. "בואי, היכנסי", חייכה אליי, "סבתא מחכה לך".
נכנסתי מופתעת, וגברת גרוסמן הודתה לי והציעה לי מהכיבוד שעל השולחן. "יוניתי, זו הנכדה שלי עטרת, תכירו. עטרת היא מאוד נחמדה, כדאי לך להכיר אותה", חייכה אל שתינו. "בכל אופן", פנתה אליי שוב, "רציתי לבקש ממך שתעזרי לעטרת לעשות לי קניות בסופר. אני לא מרגישה טוב, ועטרת לא מכירה את הסופר שלנו. אולי תוכלי ללכת איתה?".
החיוך של עטרת גרם לי להסכים. "בטח, בשמחה", השבתי. השעתיים שבאו אחר כך היו הכי כיפיות בעולם. התברר שעטרת היא ילדה חכמה, מצחיקה ונחמדה. הסתובבנו בין המדפים, וכל פעם צחקנו יחד ממשהו אחר. עזרנו זו לזו למצוא את המוצרים שברשימה, וכשעמדנו בקופה עטרת סיפרה לי על סבתא שלה.
אחרי שהגענו הביתה וסידרנו את כל הקניות בארונות ובמקרר, עטרת הציעה שנלך לטייל יחד בפארק הגדול שבשכונה בזמן שסבתא שלה הולכת לנוח. הסכמתי בשמחה. לקחנו קצת כלים ומוצרי מזון ותיק עם גזייה קטנה. צעדנו יחד לחורשה הקטנה שבקצה הפארק והכנו יחד ארוחת מלכים של פסטה, חביתה וירקות. היה כל כך כיף! סיפרנו זו לזו כל מיני סודות, וגילינו המון דברים שאנחנו דומות בהם.
אחרי כמה ימים עטרת חזרה לביתה, אבל המשכנו לדבר בטלפון, וגם נסענו לבקר זו את זו.
בערב בת המצווה שלי, כשלבשתי את השמלה החדשה, חייכתי לעצמי במראה: הצלחתי! יש לי את המתנה שחלמתי עליה! באולם, מבין המוזמנים, צצה עטרת המחייכת וחיבקה אותי חזק. "תודה שבאת", אמרתי לה, "את המתנה הכי יפה שקיבלתי לבת מצווה".