בעידן הדיבורים על אנשים שקופים, הריני להודיע לכם שישנם הורים שקופים. כמוני, למשל. לכן אני חושבת להתחפש בפורים הקרוב לגלגל או צמיג, אז אולי אזכה סוף סוף למנה קטנה של תשומת לב. כי יש בביתי ילדים, שבשבילם כל מה שאיננו מורכב על גלגלים, הוא פשוט שקוף.
הורים שקופים
שעת לילה מאוחרת. העולם עוטה גלימה שחורה. כל בני הבית ישנים שנת ישרים ורק היא מתהפכת מצד לצד... אולי באמת הגיע הזמן להחליף את המזרון? חיימקה נוחר לצדה כמו קרוקודיל. היא מדליקה את האור הקטן שליד המיטה, משפשפת את עיניה היבשות ולא מאמינה: השעה כבר שתיים וחצי! אולי תקום ותכין לעצמה כוס חלב חם? השכיבה הזאת, הסתמית, מאמללת אותה. בראשה עוברות תמונות של הילדה האהובה שלה שנישאה רק לפני שלוש שנים. היא תשושה ועיניה אדומות ונפוחות מרוב התייפחויות. נו, מתי תגיע בשורת תבחין ההיריון החיובי?
ההורים של הזוגות האלה שקופים, כאילו הם אינם חלק מהסיפור. אך הם חולקים את הכאב, את התפילות, את הציפיות ואת האכזבות, ומאידך מקפידים להישאר שקופים, ולתת לילדיהם להתנהל בפרטיות גמורה.
והנה, מרכז 'פנים' מאפשר לגעת בכאב של ההורים. במרכז שכונת רחביה שבעיר קודשנו נמצא המרכז הזה שמנוהל על ידי רחל היין, אישה מיוחדת במינה. בשבילה כל יוזמה שתקל על אתגר אי-הפריון מתקבלת בשתי ידיים ומוזנקת קדימה, ורק השמיים הם הגבול. המרכז תומך נפשית ופיזית בזוגות מאותגרי פריון (גם בגברים), אך צד את אוזניי כשנכחתי בהרצאה שלה לפני רופאים במחלקת הנשים בשערי צדק, הרעיון המבריק שדרושה תמיכה גם להורי הזוגות מאותגרי הפוריות, ושמרכז 'פנים' כבר נרתם לעניין.
השחר העולה
לאחרונה התוודעתי במסגרת עבודתי לתוכנית 'שחר', תוכנית להעצמת מחלימים ממחלת הסרטן. הפעילויות המוצעות כוללות, בין השאר, עיסוק באמנות, פסיכודרמה, סדנאות תמיכה, שיטות הרפיה, סדנאות צחוק, יוגה וסוגים שונים של פעילות גופנית לפי בחירה. אך מה שתפס את תודעתי היה התוכנית לבני המשפחות של החולים, שהם בעצם שקופים לאורך כל הדרך הארוכה שמתווה לבן משפחתם מחלת הסרטן שלו. הם מלווים את יקיריהם דרך מסלול המכשולים, כאשר כאב עמוק מפלח את לבם, הדמעות זולגות בחשכת הליל על מיטותיהם והמחשבות מרצדות, עד מתי? והנה, תוכנית 'שחר' מעניקה להם מרחב לביטוי של הכאב הפרטי שלהם, תוך כדי מתן כלים להתמודדות נכונה יותר.
שקוף שהיא בריאה
אני מתבוננת עליהן במרפאה הראומטולוגית. נשים, ברובן בגילאי הארבעים-חמישים, מטופחות, מקרינות עוצמה וכוחות של חיים. כך הן נראות, אך יש להן סוד. מעבר למסכות היומיום הן מספרות סיפור של חיים בצִלה של מחלה. ואמנם, החזות החיצונית מטופחת להפליא, אך הן חוות מדי יום כאבים עזים, הן פוקדות תדיר את ארון התרופות, ואף מחפשות מזור למכאובן בשיטות ריפוי מהמזרח הרחוק.
מדובר במחלות שקופות. המרחק בין הסיפור הנראה לזה שאינו נראה עלול לגרום לכך שלא נזהה את העובדה שהן חיות בצלה של מחלה שמנקודת המבט שלנו היא שקופה. למשל, אחת מהמחלות הנפוצות בקרב המין היפה היא פיברומיאלגיה, מחלת שרירים ופרקים קשה ומייסרת, בה ישנה רגישות מפושטת לכאב באיברים שונים. ביומיום האישה תעטה על פניה מסכה של "הכול כשורה", כך שקשה למתבונן מהצד להאמין שהיא סובלת.
ויש נשים עם פיברומיאלגיה של הנפש, נשים עם נפש רגישה עד כלות, שמרגישות את הכול בעוצמות, וגם המחלה שלהן שקופה. כזו היא אמירה רענן, אישה מיוחדת עם מחלה מיוחדת, שזכיתי להכיר השבוע את סיפורה האישי דרך סרט שהופק ובוים על יד רב היישוב שבו היא מתגוררת. מתוך הסרט למדתי להתחבר לעולמה הפנימי העשיר ובמקביל - לסִבלה.
אמונה שקופה
זכיתי להכיר מקרוב את התוכנית 'שקוף', בהנהלתו של הרב משה ארז דורון, ונפתחתי לעולם מופלא של מודעות על פי תורת רב נחמן. התוכנית כוללת שיטת התבוננות ברוח רבי נחמן, שעניינה עבודת נפש פנימית, תמיכה והכוונה במסגרת קבוצתית ועבודה פרטנית עם תומכות. חלק מהתוכנית כולל התבודדות יומית - טיול חצות ביער או ריצת בוקר לקול ציוץ הציפורים, ואף בשכיבה על כורסא בבית. המקום, הזמן והמסגרת אינם חשובים. מה שחשוב הוא הניתוק מטרדות היומיום וההתבוננות פנימה באפס כוח.
את המרכז פוקדות מדי שבוע עשרות נשים (ובקבוצה נפרדת גם עשרות גברים), והבצוותא של בנות הקבוצה תורם לא מעט לתהליך.
שקיפות עצמית
וכן, יש גם אנשים שקופים. כמוני, למשל. ולא רק בבית פנימה, אלא גם בחוץ. עכשיו תרימו גבה אחת או שתיים או אפילו שלוש בפליאה, אבל זה לא ישנה את המציאות. לכן אני חושבת להתחפש בפורים לכספומט - מכשיר חסר כל אישיות, שכל עניינו הוא "לחץ עליי וקבל כסף. שלום ולהתראות".
אני מרגישה כאילו הייתי כספומט כשאני בבריכה, ובחנות, ובשיעור תורה, ובאוטובוס, ובהצגה, בכל מקום הזהות הזאת מלווה אותי בנאמנות. וזאת למה? לא מדובר כלל על כסף, הכספומט הוא רק משל. כי אין מקום שאני מגיעה אליו שבו לא קורית התופעה הבאה: אני רק מחייכת מעט למישהי עלומה מתוך רצון להביע ידידות ולשמח אותה, ותוך זמן קצר אני שומעת: "דוקטור קטן, רציתי לשאול אותך רק שאלה קטנה. אני סובלת עשרים שנה מכאבי בטן, והנה הגעת בזה הרגע כדי לחלץ אותי מהם". ואני חושבת לעצמי: "חכי רגע, אולי תציגי את עצמך, אולי תשאלי מה שלומי, והאם זה מתאים לי באמצע ההצגה, השיעור או השחייה לפתוח מרפאה? אולי פשוט תתבונני עליי כפי שהיית רוצה שאתבונן עלייך? אני לא שקופה, אני אישה כמוך עם רגשות, וצורך בחיוך תמים וחמים ממך, בלי רצון לקבלת תמורה".
אצלי זה הפך ממש לשריטה. כך שתדעו לכן, שאם עוד אישה אחת ניגשת אליי באמצע מסיבת הפורים היישובית ולוחצת על כפתור הכספומט כי יש לה "רק שאלה קטנה אבל ד‑ח‑ו‑פ‑ה", אני אחליט להפוך לכספומט שקוף.
לתגובות: drchana2@gmail.com