החלטת הוועדה המוניטרית של בנק ישראל, בראשות הנגידה קרנית פלוג להוריד את הריבית לשיעור של 0.1 אחוזים הפתיעה רבים.
ההחלטה הביאה את ריבית בנק ישראל לשיעור הנמוך ביותר שבו הייתה מאז ומעולם. בכך ירה בנק ישראל את הכדור האחרון שנותר באקדח הריבית, ולמעשה נותר חסר יכולת להמשיך ולפעול בזירה הזאת עד שהתנאים יאפשרו העלאת ריבית מחודשת.
בהודעת בנק ישראל נאמר כי הסיבות העיקריות להחלטה הן הייסוף בשער השקל, האינפלציה השלילית והמשך העלייה בשיעורי התעסוקה. בבנק ציינו כי "הוועדה המוניטרית סבורה שלאור התגברות קצב הייסוף, והשפעותיו האפשריות על הפעילות והאינפלציה, הפחתת הריבית לרמה של 0.1 אחוז היא הצעד המתאים ביותר בעת הזו כדי לתמוך בהשגת יעדי המדיניות".
להחלטה ישנן השלכות רבות, אך מבחינת משק הבית הרגיל יש לה שתי משמעויות חשובות מאוד.
ראשית, הריבית על הפיקדונות קצרי הטווח, שהייתה זניחה גם לפני ההחלטה, תתאפס גם אצל מי שעד היום היא לא עמדה אצלו על אפס. אם אתם מאותם בני מזל שהפקידו בעבר פיקדונות או פתחו תוכניות חיסכון נושאות ריבית סבירה – זכיתם. אם לא – אתם בהחלט בבעיה. הנחמה היחידה שניתן להציע בהקשר הזה היא שגם האינפלציה כרגע עומדת על אפס, או אפילו על שיעור שלילי. משמעות הדבר היא שגם עם הריבית האפסית ערך הכסף בפועל לא נשחק.
המשמעות השנייה, והחשובה לא פחות, נוגעת למשכנתא. כל מי שלקח בעבר משכנתא, עשה זאת ברמות ריבית גבוהות יותר. ישנם גם רבים שלקחו משכנתא בריבית משתנה בטווחי זמן שונים. המציאות הנוכחית, בה הריבית הגיעה למעשה לרצפה, מהווה הזדמנות שלא תחזור.
הצעד החכם בשלב זה הוא לקבע את ריבית המשכנתא. ישנם שני מסלולי ריבית קבועה עיקריים: האחד הוא צמוד מדד, והשני לא. העובדה שכרגע גם המדד נמצא בשפל חסר תקדים, הופכת את המסלול של ריבית קבועה לא צמודה לאטרקטיבי במיוחד.
כאמור, בעקבות ההחלטה על הריבית הפכו הפקדונות, ולמעשה כל אפיקי ההשקעה הסולידיים, לבלתי אטרקטיביים בעליל. בשלב זה החכם שעיניו בראשו וכספו בצדו צריך לעשות את החשבון כיצד לשמור על הכסף. כאן צריך לחלק את המשקיעים לשני סוגים: משקיעים לטווח קצר ואלה שעושים זאת לטווח הארוך. מי שעשוי להזדקק לכסף בהתראה קצרה הוא משקיע לטווח קצר. לעומתו, מי שיכול "לסגור" את הכסף רעיונית לתקופה של חמש שנים ומעלה הוא משקיע לטווח ארוך.
משקיעי הטווח הארוך יכולים להרשות לעצמם לקחת סיכון ברמה מסוימת עם הכסף, תוך היערכות מספיק זמן לפני מועד ההזדקקות לצורך הורדת הסיכון. כך למשל, הם יכולים להשקיע באג"ח קונצרניות ואפילו במניות, שצפויות לעלות בתקופה של ריבית אפסית. משקיעי הטווח הקצר לעומתם, צריכים להסתכל על חשבון הבנק כעל מזרן מודרני. מקום לאחסון הכסף בביטחון, בלי לצפות לקבל תשואה, כי זה המצב כיום למרבה הצער.
ככה לא בונים בניין
לפני כמה שנים עמד מהנדס ניקוז בכיר על דוכן העדים, והעיד במסגרת תביעה שהגישו תושבי שכונה באחת מערי דרום הארץ נגד גופי התכנון. התושבים טענו כי השכונה הוקמה ברשלנות על אפיקו של נחל, מה שגורם להם להצפות מדי חורף, ואחת לכמה שנים אף להצפות בלתי נסבלות. המהנדס, מצדו, גולל את סיפור הקמתה של השכונה, בראשית שנות התשעים, עם תחילתו של גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר.
"שר השיכון שרון קרא לנו ושאל תוך כמה זמן התוכניות של השכונה תהיינה מוכנות. כשנקבנו בזמן הדרוש רעם שרון ואמר: אני רוצה את התוכניות עד מחר בבוקר", סיפר המהנדס כשיראת הכבוד מהשר עוד מורגשת בנימת הדברים. "הצוות במשרד נשאר ער כל הלילה ולמחרת בבוקר התוכניות כבר היו". את הסיפור שמעתי מעו"ד מתן פריידין, שייצג את אחד הצדדים בתיק הסבוך.
אריאל שרון היה שר השיכון במשך קצת יותר משנתיים, זה הכול. אך היו אלה שנתיים קריטיות, שבהן החל גל העלייה הגדול. אין ספק שלא מומלץ לתכנן ניקוז של שכונה בלילה אחד, ובניית שכונות באפיקי נחלים בוודאי שאינן עניין רצוי. אבל שרון הבין אז דבר בסיסי: אם רוצים שתהיינה דירות, צריך פשוט לבנות אותן. כשיש מחסור (צפוי או בפועל) בעשרות אלפי דירות, אי אפשר להמשיך בשיטה שבה התכנון הסטטוטורי של דירה חדשה לוקח בין חמש לשמונה שנים. במצב כזה המחסור לא יצטמצם, הוא רק יחמיר.
בדו"ח מבקר המדינה על משבר הדיור למעשה חסר פרק. הפרק שלעולם לא ייכתב צריך היה לעסוק בדרך שבה הפכו גופי התכנון לאחר הגורמים המסורבלים ביותר במדינה, בהשראתה של מערכת המשפט. אם שר, בן דמותו הדמיוני של אריאל שרון, היה מנסה היום לעשות מה שעשה שרון בתחילת שנות התשעים, הוא היה מוצא את עצמו בחקירות משטרה בתוך ימים ספורים. בגיבויה של מערכת המשפט, הפכו מקבלי ההחלטות במדינה למשועבדים למערכת פקידותית ביורוקרטית שמחזיקה בידיה את מלוא הסמכויות.
דוגמה טובה לשליטת מערכת המשפט בעניינים ניתן למצוא בעלייתה ונפילתה של רפורמת התכנון בתקופת ממשלת נתניהו הקודמת. הרעיון שעמד בבסיס הרפורמה היה לכאורה פשוט: תוכנית אחת - ועדה אחת. אולם מי שניסחה כמעט לבדה את חוק הרפורמה לא הייתה מתכננת אלא משפטנית, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שרית דנה. אחד החוקים הסבוכים שאמורים היו להיות מחוקקים במדינת ישראל נוסח על ידה באופן עצמאי בתוך חודשיים. אלא שאז, אחרי שהחוק עבר את שבעת מדורי גיהינום החקיקה, התברר כי במוסדות התכנון לא יהיו מסוגלים לבלוע אותו, והחוק נגנז, ממש כך.
במערכת המשפטים מושרשת מזה שנים האמונה שהיא שומרת הסף בפני כאוס ושחיתות. הבעיה היא ששומרת הסף הפכה לשליטה העליונה, ואת התוצאות מרגיש בכיסו כל מי שביקש לקנות דירה בשנים האחרונות.