שוב זה קורה, כמו בכל שנה. לא מדובר בקולות של מלחמה ולא באזעקות מפני טילים , אלא ברעשים עזים מתחת לבית של נפצים קפצונים וחזיזים.
אתמול הגיע הדיווח הראשון על נער בן 16 שנפצע קל עד בינוני בפניו מפיצוץ של נפץ.
דוגמאות כאלה יש למכביר. מידי שנה בחג הפורים נפגעים בצורה קשה ילדים וצעירים רבים משימוש בצעצועים מסוכנים כמו נפצים, קפצונים וחזיזים. לא אחת גם שמענו על מקרים של כוויות כתוצאה מהתלקחות מהירה של תחפושות שהתגלו כחסרות תו תקן, שמכון התקנים אסר למכירה. למרבה הצער, כמות הפציעות הקשות שנגרמות עקב משחקי פורים מסוכנים או כתוצאה מהתלקחות מהירה של תחפושות דליקות, לא פוחתת במהלך השנים ואפילו להיפך.
הנתונים הללו מקוממים, בעיקר משום שרוב התאונות שמתרחשות הן אינן תוצאה של גזירת גורל בלתי נמנעת, אלא תוצאה של זלזול והתעלמות מהחוק מצד אלה שאחראים להפצת המוצרים המסוכנים, שכן, בעלי החנויות, יודעים שמדובר בעסק רווחי ומשתלם לנוכח הסיכוי הנמוך שייתפסו.
הם דואגים להצטייד מידי שנה לקראת פורים בנפצים וחזיזים בכמויות גדולות, תחפושות מוברחות ללא תו תקן ומגוון צעצועים ואביזרים שטיבם אינו ידוע. העובדה שבעלי החנויות לא חוששים להיתפס ולהיענש מצביעה על כך שגורמי האכיפה לא עושים מספיק בכדי לחסל את הנגע הנורא שפשט בקרב ילדי ישראל והפך למסורת.
חוק חומרי נפץ תשי"ב 1954 אוסר בבירור שימוש ומכירה של כל חומר נפץ שאינו מאושר "כולל פתיל רקטה פצץ, תרמיל, וכל תכשיר אחר". כמו כן נפצים וזיקוקי דינור. בנוסף, אוסר החוק ייבוא ומכירה של צעצועים מסוכנים, המוגדרים כצעצועים שהשימוש המקובל בהם עלול לגרום למשתמש או למי שבקרבתו נזק גופני או לסכן את בריאותו וזאת לרבות צעצוע הפולט אש, או נפיץ.
קורה שבמסגרת הניסיון לעצור את התופעה גורמי האכיפה מבצעים לעיתים פשיטות על חנויות מועדות לפורענות, עורכים ביקורות פתע בבתי הספר והחומרים הנפיצים והמתלקחים שנמצאים מוחרמים ומושמדים, אך התדירות של מבצעי האכיפה והכמות שנתפסת אינה מספקת. המבצעים משמשים רק כעלה תאנה של משטרת ישראל לנוכח התלונות מצד אזרחים על אוזלת ידה בטיפול בנושא.
אסור להמתין לאסון נוסף כדי לשפר את מערך האכיפה ולפעול להורדת מספר התאונות. הגיע הזמן שבעלי החנויות שמפיצים את חומרים המסוכנים יגלו אחריות חברתית ולא ינהגו כאחרון העבריינים, ואם הם אינם עושים זאת מרצונם ומתוך חובה מוסרית ומקצועית, עלינו כחברה לכפות עליהם לעשות זאת באמצעות טיפול ביד קשה. שכן אין זה מספיק לחוקק חוקים כדי להילחם בתופעות פסולות, אלא זוהי חובתה של המשטרה לאכוף חוקים אלה, אשר נכתבו בדם.
זה גם המקום להדגיש כי קיימת אחריות ברורה גם מצד ההורים והמוסדות החינוכיים ואולם בפסקי דין שניתנו עד היום ההלכה הדומיננטית הינה שלא ניתן לדרוש ממוסד חינוכי יותר מאשר "פקוח סביר" כך שהאחריות נותרת בעיקרה לפתחו של ההורה והילד המשתמש.
חקוק בזיכרוני מקרה שבפירוש יכול היה להימנע, אילו היו מיושמות פעולות של חינוך והסברה מצד ההורים ומוסדות החינוך, בו התיז ילד חומר צובע שיער לעינו של חברו וגרם לאבדנה. חבל שיום שמחה יהפוך ליום של צער בשל חוסר אחריות מסוג זה.
נכון היה, אילו המדינה הייתה לוקחת אחריות ומחוקקת חוק האוסר באופן מוחלט מכירה של נפצים, לאור ההוכחות החוזרות והנשנות שמדובר בחומר מסוכן, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בילדים.
הכותב הוא עו"ד, ממשרד עו"ד עמיקם חרל"פ ושו"ת, מומחה בדיני נזיקין, תאונות וביטוח