היום, בחג הפורים, מלאו 15 שנים לנסיגה האחרונה של ישראל ביהודה ושומרון.
קשה להאמין, אבל מזה עשור לא היתה שום נסיגה ביו"ש. בניגוד לחבל עזה, חורבן ארבעת היישובים בצפון השומרון במסגרת ה'התנתקות' לא לווה בנסיגה. סתם הרסו 4 יישובים (ועוד 'יישוב' נוסף – מיפקדת חטיבת 'מנשה' בבסיס דותן, שהיתה מעין יישוב מבחינת הנוכחות היהודית בשטח). חורבן ארבעת היישובים לא שינה את מעמד שטחי A ,B ו-C, כפי שנקבעו חמש שנים לפני-כן.
הנסיגה שבוצעה בחג פורים תש"ס, 21 במרס 2000, היתה ביצוע השלב האחרון של הסכם שארם א-שייח' – ההסכם שחתם ראש הממשלה באותם ימים אהוד ברק, עם יאסר ערפאת, למימוש הסכם וויי שחתם נתניהו כראש הממשלה. בניגוד לנסיגות שקדמו לה, השלב הזה של הנסיגה לא היה כרוך בשום היערכות בשטח. לא היה בה פירוק מחנות צבא, ולא היערכות מחודשת של כוחות צה"ל.
זו היתה נסיגה וירטואלית, שכולה שינוי הצבעים במפת יהודה ושומרון. חתימת המפה בידי מפקדי שני הצבאות, סימלה בעצם את הנסיגה. מרגע שהשטחים עברו רשמית לשליטה פלשתינית מלאה, היתה זו זכותם לפרוס בהם את כוחותיהם כראות עיניהם, בלא תיאום עם צה"ל. השינוי היחיד בשטח היה הצבת שלטים שהודיעו כי "כאן מתחיל שטח בשליטת הרשות הפלשתינית".
מאז פורים תש"ס חלוקת יהודה ושומרון נותרה ללא שינוי: בידי הפלשתינים נמצאים באופן רשמי 39.8 אחוז משטחי יהודה ושומרון: שטחי A+B גם יחד (18.1% - שטח A, 21.7% - שטח B, מתוכם %3 במעמד של 'שמורות טבע' שבהם יש לפלשתינים הגבלות בנייה). %60.2 הינם שטחC שמשמעותו שליטה ישראלית מלאה.
למרות שזו היתה נסיגה וירטואלית, את הנזק שלה היא עשתה. במסגרת אותה נסיגה קיבלו הפלשתינים שטח נרחב בין הכפר ערורה שמצפון לעטרת ועד לסלפית שמדרום לאריאל. בחלקו המזרחי של שטח זה, מצפון מזרח ליישוב עטרת, בנו הפלשתינים במימון קטארי את העיר הפלשתינית הראשונה רוואבי (גבעות), האמורה לאכלס 40 אלף איש בשלב הראשון, ו-200 אלף איש כשתסתיים בנייתה כולה. אין נסיגות שמחות...
פתחנו בגנאי – נסיים בשבח. מאז מבצע 'חומת מגן' צה"ל שומר לעצמו חופש פעולה גם בשטחי A במידת הצורך, ובזכות זאת אין פיגועי התאבדות, ואין חייל או אזרח חטוף באחת מערי יו"ש כמו שקרה עם גלעד שליט, ומיהודה ושומרון לא ספגנו שום דו"ח גולדסטון או דו"ח אחר, תוצאת הנסיגה מהרצועה. לתשומת ליבם של שוחרי הנסיגות החתרנים הבלתי נלאים.
חברון נקיה מיהודים
היום לפני 35 שנה, בחג פורים תש"ם, הלך לעולמו באופן פתאומי יגאל אלון ז"ל, מפקד הפלמ"ח, מאלופי תש"ח וממנהיגי תנועת העבודה. אלון נפטר בעיצומה של התמודדות על הנהגת מפלגת העבודה מול שמעון פרס (ואז נפוצה הבדיחה שהאבן ששימשה למצבה על קברו של אלון היתה האבן שנגולה מליבו של פרס...).
מפורסמת העובדה שאלון, ממנהיגי ה'יונים' במפלגת העבודה (זכורה תכניתו המדינית), היה מראשוני הנאבקים על חידוש ההתיישבות היהודית בחברון. בדיוק עשר שנים לפני פטירתו, השבוע לפני 45 שנה, בי"ז באדר ב' תש"ל, 25 במרץ 1970, אישרה הכנסת את החלטת הממשלה בראשותה של גולדה מאיר, להקים את קריית-ארבע סמוך לחברון. 48 חברי כנסת הצביעו בעד ההחלטה, חמישה נגדה, ושבעה נמנעו. "עובדה היא שהתיישבותם של מתנחלי חברון באותו בית-מלון", אמר השר יגאל אלון בנאומו באותה ישיבה, "לא היה בה משום עבירה על החוק... אסור לנו להשלים עם העובדה שבגלל פוגרום רצחני באב תרפ"ט, אנו מרצוננו נעשה את חברון נקיה מיהודים".
לתשומת ליבם של ראשי 'המחנה הציוני' דהיום, ובראשם הרצוג ולבני, שעיקר מדיניותם היא הפיכת חברון מרצוננו החופשי לנקיה מיהודים.