1. "האזרח המודאג" מאיר דגן מסתובב כבר חודשים ומספר מעל כל בימה כמה איום ונורא מצבנו לאור המשך הקיפאון המדיני ושלטון נתניהו. דגן, כך מתברר, היה קצת פחות מודאג משלטון נתניהו כאשר ביקש, על פי הפרסומים, להאריך את כהונתו כראש המוסד בשנה נוספת, בקשה שלא התקבלה.
"אזרח מודאג" דומה הוא גם יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, שעושה הכל בשנה האחרונה, בעיקר באמצעות דף הפייסבוק שלו, על מנת לשכנע אותנו להחליף את נתניהו.
התוצאה של התנהלות "האזרחים המודאגים" הללו, שמשתמשים בשמם ויוקרת התפקיד ממנו הגיעו לצורך עיסוק פוליטי בלי להצטרף לפוליטיקה, הוא שראשי ממשלה יכניסו לתוך ההחלטות את מי למנות לתפקידים הללו שיקולים אחרים, אישיים. השיקול החשוב ביותר מרגע זה יהיה לא "מי הכי טוב לתפקיד", אלא "מי לא יתקוף אותי אחרי שיסיים את תפקידו תוך שימוש בטייטל שאני הענקתי לו".
וזה, האדונים דגן ודיסקין, איום גדול על מדינת ישראל, לא פחות מהמשך שילטון נתניהו.
2. ח"כ יוני שטבון, זה שחייב את הקריירה הפוליטית שלו לנפתלי בנט, ושהתנועה שהקים (ופירק יום אחרי שנבחר לכנסת) דגלה באחדות הציונות הדתית, תוקף עכשיו את נפתלי בנט בעקבות המתקפה של בנט על נתניהו. שטבון כנראה חושב, שאם הוא ואלי ישי יתחנפו היטב לנתניהו עכשיו, אחרי הבחירות הוא יציע להם מיידית שותפות בממשלתו.
על מנת להסיר מכשול כדאי להזכיר לאנשי יחד את גורלה של מפלגת האיחוד הלאומי לאחר בחירות 2009. אם נתניהו יחליט שיחד לא מצטלמים לו טוב עם מרזל בקואליציה הבאה הוא לא ימצמץ אפילו שניה לפני שהוא ינטוש אותם לדמם במדבר הפוליטי.
ההתחנפויות לנתניהו באמצעות מתקפות על בנט הם עצת אחיתופל של אסטרטג מתחיל, לא יעבירו קולות ליחד ולא יקרבו אותה אפילו לא בסנטימטר לממשלה הבאה.
3. לפני עשרות שנים התייחס הרב משה צבי נריה זצ"ל, מי שכונה לימים "אבי דור הכיפות הסרוגות", לפיצול הפנימי במגזר הדתי לאומי, באמירה שהפכה ברבות הימים למפורסמת: "יבורך הטשטוש המאחד".
האמירה באה באותן השנים על רקע המלחמות הפנימיות בפוליטיקה המגזרית, שהיו אז חריפות לא פחות מאשר היום, וקרעו את הציבור בדרכים דומות מאוד. אולם, אני נזכרתי בה כשקראתי לאחרונה ראיון עם אחד ממייסדי מפלגת "יחד" שטען בלי להתבלבל שהמפלגה החדשה הולכת בדרכו של הרב נריה.
הרב נריה היה אישיות מיוחדת, רבת פנים, אולם אין ספק שאחד הדברים שהיו חשובים לו יותר מכל היה האחדות הפנימית בציבור הדתי לאומי. הרב נריה לא היה אדם מטושטש או מטשטש, רחוק מכך, ולמרות זאת ביכר את הטשטוש על פני הפילוג.
לא חייבים להסכים עם הרב נריה בכל דבר. טובי וגדולי תלמידיו נחלקו עליו בשורה של נושאים וסוגיות והאהבה וההערכה נותרה תמיד בעינה. אבל לפלג את המגזר ולטעון שיש בכך משום המשך דרכו זו באמת אחת האמירות המשונות שנשמעו כאן בשנים האחרונות.
4. ואם כבר בנט, אז הערה אחת לכיוונו. קלאסה מביאה מצביעים, היסטריה מבריחה אותם. את האמת הפשוטה הזו למדו הרבה מפלגות על בשרן, ראש המפלגה התורן שלומד את האמת הפשוטה הזו הוא נפתלי בנט.
האימייל ההיסטרי מסוף השבוע שניתלה בחשיפתו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" נתפס לא טוב אצל קהל המצביעים הטבעי של הבית היהודי. יותר מדי אנשים שכבר קיוו שהברית בין בנט לבין נוני מוזס הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה, תוהים כעת האם הדיווחים על מותה של הברית היו מוקדמים.
רק קור רוח ישמור על כוחו של הבית היהודי. היסטריה וניסיון להיתלות בחשיפות שמקורן בעייתי עלול להחליש את המפלגה עוד יותר ולהביא בדיוק לתוצאה ההפוכה.
5. מי שרוצה לדעת מה הכיוון החדש של ליברמן מוזמן לפתוח את רשימת הסכמי העודפים. את שאריות קולותיו בחר ליברמן להעניק למפלגתו של משה כחלון, כולנו. כולנו, אם זה עדיין לא ברור, היא חלק מגוש השמאל-מרכז, כפי שהוכיחו נציגי המפלגה הרבים אמש בכיכר.
זה לא אומר שכחלון ימליץ דווקא על בוז'י כמועמד להרכיב את הממשלה ברגע האמת, אבל ההשתייכות הגושית של כחלון ברורה והיא רומזת רמז לא מעודד על השתייכותו הגושית של ליברמן.
עוד עובדה מעניינת שהתבררה בסוף השבוע סביב חתימות הסכמי העודפים, היא סירובה של הרשימה הערבית המשותפת לחתום הסכם עודפים עם מרצ, בעוון היותה של מרצ מפלגה ציונית (אולי היה כדאי לשלוח את אנשי בל"ד לשיחה עם ברוך מרזל שהיה מעניק למרצ את תעודת ההכשר הנחוצה). אם למישהו עדיין לא ברור כמה חמור הנזק של העלאת אחוז החסימה, שהביאה ליצירת גוש אנטי ציוני ואנטי ישראלי משמעותי כל כך בכנסת, סוף השבוע הזה סיפק את ההוכחה. הפרקים הבאים והמסוכנים יותר בסאגה הזו יגיעו מיד לאחר הבחירות. תתכוננו.
6. שמועות עקשניות מדברות על כך שנשיא המדינה מעוניין לכפות על הליכוד והעבודה ממשלת אחדות כולל רוטציה ביום שאחרי הבחירות. בעיקרון אחדות היא דבר נפלא, אבל ממשלת אחדות הרבה פחות.
בימים שבהם שתי המפלגות הגדולות יכלו להקים לבדן קואליציה יציבה של למעלה מ-80 חברי כנסת היה בכך לפחות היגיון ניהולי, שברגעי המשבר של אמצע שנות ה-80 הוכיח את עצמו. כיום, כששתי המפלגות "הגדולות" לא צפויות להגיע יחדיו אפילו ל-50 מנדטים, פירושה של ממשלת אחדות עם רוטציה הוא פשוט ממשלת כאוס מוחלט.
טוב יעשה ריבלין אם לא יתעסק בהרכבת קואליציות ויתמקד בתפקיד שהעניק לו המחוקק, בחירת חבר כנסת מתאים והטלת מלאכת הרכבת הממשלה עליו. יהיה חבר הכנסת המדובר מי שיהיה, יותיר לו בבקשה הנשיא את מלאכת הרכבת הממשלה הממשלה ולא יתחב את אפו במקומות שבהם הוא איננו נחוץ.