1. מאז שונה בפעם השניה חוק יסוד הממשלה, בתחילת שנות האלפיים, ובוטלה הבחירה הישירה לראשות הממשלה, הופקעה מחדש להלכה בחירת ראש הממשלה מידי הציבור הרחב והופקדה בידי נשיא המדינה.
על פי החוק הישראלי הנשיא איננו מוגבל בבחירת חבר הכנסת עליו יטיל את הרכבת הממשלה. זה יכול להיות כל אחד ממאה ועשרים הנבחרים, ובלבד שחבר הכנסת שעליו מוטלת הרכבת הממשלה מסכים לכך.
למרות זאת, החוק מסייג את החופש המוחלט של נשיא המדינה בסייג אחד חשוב, החוק מחייב את הנשיא להתייעץ לפני ההחלטה עם נציגי הסיעות השונות המרכיבות את הכנסת שנבחרה. בכך למעשה רמז המחוקק לנשיא, כי עליו להתחשב בעמדתן של הסיעות בבואו להכריע בשאלת זהותו של ראש הממשלה.
2. להלכה, כאמור, זהותו של ראש הממשלה איננה נקבעת בקלפי. אולם בפועל, כמעט בכל מערכות הבחירות להוציא פעם אחת בשנת 2009, היה ברור מעבר לכל ספק למחרת הבחירות במי בחר הציבור על מנת להנהיג אותו במהלך הקדנציה שתבוא.
הזיהוי הגושי של כמעט כל המפלגות היה ברור מאוד, הנאמנויות היו ללא סייג, וההכרעה התקבלה באופן ברור וללא פקפוק. הליך ההמלצות אצל הנשיא לא היה חסר משקל לחלוטין, אולם סביר להניח שהנשיא לא הופתע מאף אחת מהתשובות ששמע במהלכו, ולא שינה את ההחלטה על מי להטיל את הרכבת הממשלה בעקבותיו.
3. אולם, כל הסימנים מראים שהפעם, בבחירות לכנסת ה-20, המשחק כולו הולך להשתנות. גם בליל הבחירות וגם למחרת, ככל הנראה לא נדע מי למעשה ניצח בבחירות ומי ירכיב את הממשלה.
מיד בסיומו של ליל הבחירות יתייצבו על לשון המאזניים בין 4 ל-5 מפלגות, אשר חלקן תגרופנה בתוך ימים ספורים את כל הקופה. משה כחלון, אריה דרעי, אביגדור ליברמן ויעקב ליצמן ובמידה רבה גם יאיר לפיד, "ימכרו" את המלצת מפלגותיהם לנשיא לכל המרבה במחיר. ההמלצות תהיינה יקרות המציאות, ומחיריהן צפויים להאמיר לגבהים מרשימים מאוד.
מי שחושב שכחלון מפנטז פנטזיות לא מציאותיות כשהוא מכוון לתיק האוצר ושלליברמן עם חמשת המנדטים שלו אין סיכוי לקבל את תיק הביטחון חי בסרט. ראשי המפלגות ידרשו ויקבלו, והשאלה היחידה שעומדת על הפרק היא ממי הם יקבלו יותר.
שורת ראשי המפלגות הללו, ובמיוחד דרעי, כחלון וליברמן, הם אלו אשר יכתירו את ראש הממשלה הבא, והם אלו אשר יקבעו אם ישראל תלך לממשלת אחדות, לממשלת ימין או לממשלת שמאל.
מי שיפגעו מהסיטואציה הן שלוש המפלגות שלא יכולות לסחור בהמלצתן. מרצ משמאל והבית היהודי ויחד מימין. שלוש המפלגות הללו לא תוכלנה לנהל מו"מ קדם קואליציוני, ועלולות למצוא את עצמן מלקטות את הפירורים שנותרו אחרי שהעוגה עצמה כבר חולקה.
4. תרחיש קשה עוד יותר עלול לקרות אם המלצת מפלגות לשון המאזניים תתפצל בצורה כזו שגם אחרי שלב ההמלצות לא יהיה ברור לנשיא בכוחו של מי להרכיב את הקואליציה היציבה יותר.
במקרה כזה סביר להניח שהנשיא ריבלין ינסה (בחוסר סמכות, יש לציין) לכפות על הרצוג ונתניהו ממשלת אחדות עם רוטציה. הבעיה היא שגם ממשלת אחדות כזו (בניגוד לממשלות האחדות משנות ה-80) לא תוכל להיות ממשלה יציבה, מאחר שנראה ששתי המפלגות הגדולות ביחד לא תגענה אפילו ל-50 חברי כנסת יחדיו.
התוצאה במקרה כזה תהיה סביר להניח בחירות בתוך פרק זמן קצר במיוחד והתגברות הקריאות לשינוי השיטה.