התחלה: ניסן תרצ"ה, העיר העתיקה, ירושלים. אמו, מרגלית, נולדה גם היא בעיר העתיקה. אביו, יהונתן אסולין, עלה בשנת תר"ע מפאס שבמרוקו. הוא השני והצעיר בילדים. אחיו מבוגר ממנו בשנה וחצי.
מוסד לילדי חיילים: בהיותו בן שש התגרשו הוריו. אמו התנדבה לצבא הבריטי, והילדים עברו להתגורר במקום שנוסד במיוחד לילדי חיילי צבא הוד מלכותה. "היה נהדר. הרבה מאוד חוויות וחיי חברה מאוד עשירים. למדנו להכיר את נוף הארץ ואת ציפוריה". היו אלה ימי מלחמת העולם השנייה. "חיינו תחת חשש מהכיבוש הנאצי". בהיותו בן תשע, בסוף מלחמת העולם השנייה, המוסד החל להתפרק. "אז עברתי ל'שפיה'".
שפיה: כפר נוער, גם משם יש זיכרונות טובים, חברים שעמם נשמר קשר עד היום וספר שמתבשל על החוויות מהתקופה. "את אחי העבירו לבן שמן, וכעבור שנה וחצי הצטרפתי אליו".
כמה טוב שבאת הביתה: בתום מלחמת השחרור, הוא ואחיו התאחדו עם האם למגורים בשיכון לחיילים משוחררים בבת גלים שבחיפה. "גם בבית הזה לא הייתי הרבה זמן, התקבלתי לבית ספר לקציני ים".
ים-יבשה: בגיל 16 הוא יצא להפלגה של חודשיים באונייה, וזה הספיק לו כדי להבין שהים איננו בשבילו. "החלטתי, במקום לחכות לחוף, פשוט להגיע אליו". אז נעשה ניסיון ללמוד בבית ספר תיכון, אבל הוא לא צלח. "הלימודים שיעממו אותי". משם, בגיל 17, הגיע לצבא.
צה"ל: סמל מבצעים ומפקד כיתה בחטיבה 7. מהצבא זכורה החוויה של פרישת מארב לפדאיון. "זה היה בגבול עזה, שכבנו בחצי גורן, אבל כולנו נרדמנו". כשהתעורר, הוא ראה במרחק נגיעה לא את האויב כי אם "איילה יפהפייה".
אקדמיה: תקופת הצבא נוצלה גם להשלמת הבגרויות, והוא התקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית. המורים, כיאה לתקופה, היו מהשורה הראשונה וכללו את זוסמן, אגרנט וזילברג. "זו הייתה חוויה נהדרת. נכנסתי לפקולטה למשפטים בהיעדר הערכה מספקת ליכולתי, ופתאום קיבלתי ציונים מצוינים. נהניתי גם מהסביבה הירושלמית וגם כי זה פתח פתח לחשיבה אנליטית". את התואר הוא סיים בהצטיינות.
התפוח הגדול: התואר השני נלמד באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, ועם סיום הלימודים הוא היה למנהל השדה של החוף המערבי של קק"ל ועסק בהתרמות. "מאוד נהניתי מהתפקיד, אבל אחרי שנה הרגשתי שאני לא יכול להמשיך בו". הלב משך לארץ, והיה עוד משהו.
משהו: בתפקידו בחו"ל התקשו בני שיחו להבין את שם המשפחה, "אז כשהגעתי לישראל קיצרתי ללין". השם החדש נהגה בהשראת שירו של עמנואל הרומי 'וַתְּצַו לוֹ לִין דּוֹד אוֹ לִנְדֹּד'.
די לתאונות: עם חזרתו לארץ הצטרף למשרד שעסק בתאונות דרכים. "במשך שנתיים הופעתי בבתי משפט כמייצג חברות הביטוח. למדתי את האנטומיה של תאונות הדרכים באופן יסודי". אז החלה פעילותו למניעת התופעה ולצמצומה, פעילות שבה המשיך גם כיו"ר המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים, וגם כחבר כנסת ופובליציסט.
צל"ש: "השתפרנו מאוד". בשנת 76' היו 800 הרוגים בשנה עם 200 אלף כלי רכב. היום 300 הרוגים עם שלושה מיליון רכבים, "אחת הסיבות המרכזיות הייתה התשתית הלקויה".
אתא טקסטיל: הוא היה המזכיר והיועץ המשפטי של החברה, עוד כשהייתה בכפר אתא. "אבל אז שאלתי את עצמי למה אני יועץ משפטי והמנכ"ל הוא מנכ"ל, למרות שסיימתי שתי אוניברסיטאות והוא אף לא אחת?" הוא עבר לנהל חברה בשם 'ג'רוזלם ג'רזי' ותוך כדי עבודה נחשף להתנהלות הכלכלית של הממשלה. "כלכלת ישראל הייתה גרועה ביותר, וכמנהלי חברה כל הזמן הושפענו מהחלטות האוצר". זה מה שהביא אותו להצטרף לפוליטיקה. "החלטתי להשפיע ברמה הלאומית".
פוליטיקה עכשיו: בשנת 73' הוא הצטרף לפעילות פוליטית במסגרת המפלגה הליברלית. "האנשים והאידיאולוגיות שיכנעו אותי ששם מקומי". אחרי המהפך של 77' הוצע לו להיות מנהל רשות ההשקעות בצפון אמריקה, תפקיד אותו מילא במשך שנתיים, ואז הוא הפך לממונה על הכנסות המדינה. תפקיד שהוא גאה בו, "עשיתי מה שלא עשו שרי אוצר לפניי ואחרי. ביטלתי עשרה מיסים", בהם מס הכנסה על קיצבת זיקנה ומס רכישה על ציוד בסיסי לבית, למשל.
כאן ועכשיו: אם הוא היה נושא בתפקיד היום, הוא היה "בולם את מס עושק הארנונה, מוריד ב‑50 אחוז את המס על הרכבים ומבטל את המיסים המטורפים על ייבוא מוצרי מזון. כוח הצריכה של הציבור הוא זה שמאיץ את הכלכלה". ודרך אגב, לדעתו "אנחנו היום במצב מצוין".
משרד האנרגיה: בהמשך נכנס למנכ"לות במשרד האנרגיה, "ערכנו רפורמה בכל משק האנרגיה". בבחירות של 84' הוא נכנס לכנסת ועסק רבות בנושאים של ביטחון פנים. "אפילו הציעו לי תפקיד של שר לביטחון פנים אם אעבור למפלגה אחרת", אבל הוא סירב.
חוק לישראל: במשך שמונה שנים היה יו"ר ועדת החוקה, ובמשמרת שלו עברו 95 חוקים. בהם חוק חופש העיסוק וחוק כבוד האדם וחירותו. "לפעמים אני מסתייג ממה שנהיה ממנו ולפעמים מסכים". אבל בראייה לאחור "יש לו תרומה לזכויות האדם". בין החוקים היו גם כאלה שעוררו עליו את כעסם של חברי המרכז, "אז החלטתי לא להתמודד פעם נוספת".
החיים שאחרי: הוא חזר לחברה המשפחתית שיש לו בה אחזקות, המשיך לכתוב מאמרים פובלציסטיים לעיתונים ולעסוק בעריכת דין. תוך כדי הוא גם נכנס לפעילות בלשכת המסחר, ואחרי עשור התמודד על תפקיד נשיא האיגוד ונבחר.
איגוד לשכות המסחר: הוא מייצג את החלק הכי גדול של המגזר העסקי, ו‑67 אחוזים מהמגזר הפרטי בישראל. "כל היבואנים, הרשתות, הקמעונאיות וההתארגנות של מתן שירותים. זה בעצם המגזר שמייצר את מרבית מקומות העבודה בישראל".
העלאת שכר המינימום: "בעד". אבל "אי אפשר לדבר על זה בצורה תלושה. הכנסת שוחקת בהתמדה את המגזר העסקי. משנת 2000 ועד היום הועברו 140 חוקי עבודה חדשים. כולם יוצרים הכבדות נוספות על המעסיק ואף אחד לא אומר מה חובת העובד". במקביל להעלאת השכר, יש לדעתו לבלום את השחיקה הזאת.
עובדי קבלן: "אסור להפריז בזה". יחד עם זאת "לא יכולה להיות כלכלה מודרנית, תחרותית, בלי עובדי קבלן. עסק לא יכול לשרוד אם הוא לא יכול להתאים את התנאי ההעסקה לתנאי השוק המשתנים". וההוכחה: "כור וסולל בונה פשטו את הרגל".
מושך בעט: לפני כמה שנים הוא הוציא את 'אבן דרך', קובץ של מאות מאמרים על מגוון נושאים שבהם עסק. אבל לאחרונה החל לכתוב לילדים. לפני שנה הוציא את 'ליעד והעורבים' ועכשיו את 'הגנה עצמית'. הראשון עוסק באהבת ציפורים, עולם שאליו נחשף בימים שהתגורר בבני ברק. "מאשימים אותי שאני דידקטי מדי. אבל כשאני כותב לילדים, אני רוצה להעביר להם ערכים".
הגנה עצמית: "הספר נועד להשפיע על בני הנוער ללמוד הגנה עצמית". בספר יש גם ביקורת לא מוסתרת על מדיניות המשרד לביטחון פנים, "שמנהל מדיניות כושלת שהופכת את אזרחי המדינה הזאת לטרף קל". הוא מתנגד למדיניות הנוהגת לגבי אחזקת כלי יריה, והיה רוצה לראות שהמדינה נותנת גם לאזרחיה כלים לחסל פעולות טרור. בספר מחולק צל"ש לדוד שפירא שחיסל את המחבל במרכז הרב. "לא המשטרה חיסלה אותו, אלא מישהו שהגיע מביתו".
הספר הבא: יעסוק בתקופת ילדותו בשפיה. "שלד הסיפור הוא על אהבה בין שני ילדים בני 11 ועל הכוח שיש לה". וגם הספר הזה נכתב במטרה לחנך ולהראות לילדים מציאות חיים אחרת, "היום הגענו לרמת פינוק מטורפת".
משפחה: נשוי ליהודית ואב למיכל שמתגוררת עם בעלה בז'נבה. למיכל שלושה ילדים והמרחק הפיזי לא משמעותי, "הם באים לכאן ואנחנו נוסעים לשם".
אם זה לא היה המסלול: "הייתי אחד מעורכי הדין במדינה, יותר או פחות מוצלח". אבל זה כנראה לא היה קורה, כי גם נשיא המדינה אמר עליו שהוא "איש ציבור במלוא מובן המילה".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: הקימה בין שש לשבע, ולאחריה קריאת עיתונים: הארץ ודה מרקר, כלכליסט, ישראל היום ולפעמים ידיעות אחרונות, שמיועד לרעייתו. אחר כך מגיע תורה של התעמלות הבוקר: הליכה או הרמת משקולות. השלב הבא הוא "ארוחת בוקר בריאה" ולעבודה.
מוזיקה: קאנטרי. "רכשתי את האהבה הזאת בהיותי בקליפורניה".
שבת: "מוקדשת למנוחה, לספורט ולחברה". יש אהבה גדולה לרכיבה על אופניים, והוא עושה זאת בטיילת של תל אביב או בפארק הירקון "יש כאן שבילי אופניים מהיפים בעולם", ותאמינו לו, הוא מדבר מתוך בקיאות. הפנאי מתבטא גם בצפייה בסרט או בקריאה "וגם שנת צהריים".
אוכל: הוא נמנע משומן מהחי ומסוכר וממאכלים אפויים. "מה שנמצא בתפריט הם דגים, ירקות פירות וקטניות".
אחזקת הבית: "מפעם לפעם עושה כלים".
מפחיד: "כשאני נמצא על מטוס במרומי השמיים, והמטוס מיטלטל יותר מדי. אני חש חוסר ישע. לא פחד".
דמות מופת: לא נעים לו לבחור דווקא דמות לא ישראלית. ובכל זאת, צ'רצ'יל. "שילוב של מנהיג אמיתי, סופר דגול, איש רחב השכלה ואדם שהעביר לנו הרבה חוכמת חיים באמירות מתומצתות". אחת מהן היא "תהא האסטרטגיה מעוררת התפעלות ככל שתהיה. כדאי מפעם לפעם להתבונן בתוצאות".
משאלה: תפקיד השר לביטחון הפנים, אבל "בלי לחזור למערכת הפוליטית".
כשתהיה גדול: החלום הוא להמשיך בתפקיד שבו הוא מכהן כיום. "אני מרגיש מאושר על כך שאני יכול לתעל אל הארגון הזה את כל ניסיון חיי. גם משפטי, גם ניהול עסקי, גם שירות המדינה וגם כנסת ישראל", ולצד התפקיד "להמשיך בכתיבה".
ofralax@gmail.com