האגודה לזכויות האזרח (הלא דתי)

מה המריץ את האגודה לזכויות האזרח לדרוש את הפסקת שיווק הדירות למגזר הדתי-לאומי דווקא בכרמי גת.

יאיר שפירא , כ"א באדר תשע"ה

האגודה לזכויות האזרח עולה מדרגה במאבקה בבנייה לציבור הדתי-לאומי, או ליתר דיוק: עוברת למאבק שיטתי יותר. דו"ח מבקר המדינה בעניין יוקר הדיור כבר קבע שממשלות ישראל בעשרים השנה האחרונות לא עשו די בתחום הבנייה למגורים. והממשלות האחרונות, אלו שסופגות את מחיר ההזנחה רבת השנים בתחום, אינן פועלות במהירות ובנחישות הנדרשות מהן.

אחת החולשות בדו"ח המבקר האחרון היא התעלמותו הבוטה מהתהליך המואץ של השתלטות היועצים המשפטיים על המנגנון הממשלתי, והתעבותו של המשפט המנהלי בכלל. הרבה עבר עלינו מאז שאריק שרון הקים כאן בראשית שנות התשעים, בהינף בולדוזר, עשרות אלפי יחידות דיור בשנה. וסביר להניח כי הביורוקרטיה המשפטית שהתעצמה מאז, בתי המשפט המנהליים שהוקמו עשור מאוחר יותר והאקטיביזם השיפוטי, לא היו מאפשרים אז את הקמת התשתית לקליטתם של יהודי רוסיה.

הפרויקט המשמעותי היחיד שהצליחו להרים כאן בתקופה האחרונה הוא זה שעומד לקום מצפון לקריית גת. שבעת אלפים וחמש מאות יחידות דיור עומדות לקום שם. הקבלנים או קבוצות הרכישה שיזכו בקרקע ייהנו בין השאר מקרקעות במחיר מוזל, מקיצור הליכי הרישוי, מהקמת תשתיות מהירה ומעזרה בשיווק הפרויקטים. כל אלו אמורים בסופו של יום להעמיד בפרויקט דירות במחירים שפויים יותר. כמחצית מהקרקעות בפרויקט כבר שווקו בשנה שעברה. המחצית האחרת תשווק השנה. אחת המתמודדות במכרזים היא חברת 'באמונה', שמארגנת קבוצת רכישה להקמת מתחם דתי-לאומי. לצורך העניין היא פתחה בקמפיין פרסומי שבו מובטח כי "יחידות הדיור יותאמו באופן ‏בלעדי ‏לציבור‏ הדתי,‏ ויכללו‏ מרפסות ‏סוכה ‏ומעליות‏ שבת".

לפני כמה שבועות פנתה האגודה לזכויות האזרח למשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ארז קמיניץ. היא ביקשה ממנו להורות לרשות מקרקעי ישראל לאלץ את החברה לשנות את מסע הפרסום, כך שלא יפנה יותר לציבור הדתי-לאומי דווקא. לשיטת האגודה, לא זו בלבד ששיווק פרויקט לציבור הדתי-לאומי בלבד הוא דבר אסור, אפילו פרסום שפונה אליו באופן בלעדי הוא דבר שאמור לפסול חברה מלהתמודד במכרז ממשלתי.

פרויקטים לציבור החרדי מעולם לא הטרידו את האגודה לזכויות האזרח. למרות שהם משווקים בדרך כלל עם אפיון מדוקדק של הרוכשים ועם ועדות קבלה. וככל הנראה גם בכרמי גת היו אנשי ארגון השמאל מפרגנים לסרוגי הכיפה בניינים עם מעלית שבת ומרפסת סוכה. העניין הוא בנטייה של הציבור הדתי-לאומי להתמודד בשנים האחרונות במכרזים ממשלתיים להקמת שכונות או מתחמי דיור בערים המעורבות. אנשי האגודה רואים בעיניים כלות איך על קרקעות מדינה שהיו עשויות ליפול בזול לידיים ערביות, קמות שכונות יהודיות שעשויות להכריע ברמה העירונית את המאבק הלאומי הדמוגרפי, כמו שקרה למשל בעיר לוד.

ראשית מאבקה של האגודה היה ביפו לפני שש שנים. שם זכתה קבוצה דתית-לאומית במכרז לבנייה רוויה ביחידת קרקע שהמנהל הוציא למכרז בפעם השלישית באין דורש. האגודה, שייעדה את השטח לבנייה מוזלת לערבים, פנתה לבית המשפט המנהלי בתל אביב ודרשה לבטל את הזכייה בטענה לשיווק מפלה של יחידות הדיור לציבור הדתי-לאומי. השופט יהודה זפט דחה אז את העתירה, בין השאר בטענה כי זכותם של אזרחים להקים מתחמי מגורים שמתאימים לאורח חיים מסוים. האגודה ערערה לבית המשפט העליון, והרכב בג"ץ בראשות הנשיאה דאז, השופטת דורית ביניש, דחה את העתירה מבלי שהכריע לגופו של עניין. השופטים הסכימו כי מדובר בעתירה מאוחרת, ולא יהיה זה הוגן להוציא מידי הרוכשים מגרש שזכו בו וכבר הוציאו עליו הוצאות רבות בשל הלכה משפטית שטרם נולדה. אך גם אם ביניש לא יכולה הייתה להכריע בעתירה לטובת האגודה, ומחלקת הבג"צים של משרד המשפטים נאלצה להתייצב לצד יהודים במחלוקת על קרקע, כולם ניסו להוציא מהסיטואציה את המיטב. ביניש רמזה כי ייתכן שבניגוד לציבור החרדי, לזה הדתי-לאומי אין זכות להקמת שכונות בעלות צביון ייחודי. המדינה מצדה התנדבה להתחייב כי מעתה יופיע במכרזי המנהל סעיף הדורש מהזוכים לשווק דירות באופן שוויוני.

לפני שלוש שנים עתרה האגודה לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה נגד שתי זוכות במכרז על מגרש בעכו, שהיה מיועד להקמת כמאתיים יחידות דיור. גם כאן שווקו הדירות לציבור הדתי-לאומי, וגם כאן נמנע בית המשפט מלהכריע בסוגיה העקרונית. השופט רון שפירא כתב כי השאלה האם מכירה לדתיים-לאומיים בלבד היא אפליה אסורה, היא שאלה מורכבת. אך מאחר שהעתירה הוגשה גם כאן באיחור רב, ובגלל שהעותרים לא הצליחו להביא ולו אדם אחד שביקש לרכוש דירה וסורב, העתירה נדחתה.

בקריית גת אמנם אין ערבים. אבל יש לאגודה לזכויות האזרח די פנאי כדי לנסות לאלץ את המערכת המשפטית להכריע האם להתיר לסרוגים להקים מתחמי דיור משלהם.

קפקא בשומרון

זוג צעיר מהשומרון נתקל לאחרונה במשבר דיור מסוג אחר לגמרי. תביעה שהוגשה לבית משפט השלום בירושלים בידי עו"ד יובל ברכה, מגוללת סיפור קפקאי.

אלי ועידית היו באמצע שנות העשרים לחייהם כשנישאו ועברו להתגורר בשכירות באלקנה שבשומרון. שם, יחד עם קבוצה של משפחות צעירות אחרות, הם החלו לתור אחר מקום לבניית בית הקבע. הקבוצה התגבשה ומצאה את לשם, שכונה מרוחקת קמעה של היישוב עלי זהב. הרבה אבות היו לפרויקט: המועצה האזורית שומרון, החברה לפיתוח השומרון שקיבלה את הזיכיון לשיווק הקרקעות, חברת בנייה פרטית שזכתה בפרויקט והחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית. בחיקו של חיבוק ממסדי כה חם ואוהב הרגישו אלי ועידית בטוחים להפקיד את כספם. לחברת הבנייה הם שילמו יותר ממיליון שקלים, ועוד כמאה וחמישים אלף שקלים להוצאות נלוות כמו היטל ביוב וקרן מבני ציבור.

אך רגע לפני הכניסה לבית המוכן, התברר כי רשות התכנון המחוזית לא מאפשרת את האכלוס, וטוענת כי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה העניקה את האישורים על קרקע שמחוץ לקו הכחול, קו היישוב המאושר. ערר שהגישו בני הזוג נדחה בקצרה ובתקיפות. הם נשארו בלי בית ובלי כסף, ועם משכנתא של מאות אלפי שקלים. מאז טיפסו המחירים במקום, והחברה הקבלנית הזכיינית, החברה לפיתוח השייכת למועצה, שהוציאה את ההיתרים הבעייתיים, מתמחרת בנייה דומה ביישוב במחיר של שני מיליון שקלים. בני הזוג תובעים סכום דומה מהגורמים שהיו מעורבים בפרשה.

מעצר בלתי נגמר

שלושה עורכי דין, שני פסקי דין ו'חננו' אחד לא הצליחו השבוע לשחרר קטין ממעצר בלתי חוקי של היחידה לפשעים לאומניים. עורכי הדין של ארגון 'חננו', עדי קידר, דוד הלוי וסיניה מוזס חריזי, חשבו שראו כמעט הכול. אבל היחידה שהקימה ציפי לבני ממשיכה לשבור שיאים.

ביום שני השבוע הביאו שוטרי היחידה את הקטין להערכת מעצר בבית משפט השלום. הוא נחשד בשני אירועי תקיפה, האחד של ערבי והשני של חיילים. הקטין הכחיש, אך שופטת השלום הורתה לעצור אותו לעשרים וארבע שעות. ארגון 'חננו' ערער למחוזי. בשמונה בערב, למורת רוחה של המשטרה, הורתה השופטת התורנית, תמר בזק-רפפורט, לשחרר אותו בתנאים מגבילים. הקטין עבר הליך ביורוקרטי קצר של שחרור, ומיד הליך פורמלי של מעצר מחדש והוחזר לתאו.

עורכי הדין של 'חננו' מיהרו להגיש בקשה דחופה לדיון, בטענה כי המשטרה עושה את החלטת בית המשפט פלסתר. בחצות, באולמה של השופטת בזק-רפופורט, טען קצין המשטרה כי הדיון הראשון מול השופטת התרכז רק בתקיפת החיילים, ואילו הוא עצר מחדש את הקטין בשל התפתחות שלא הובאה בפני השופטת בתיק תקיפת הערבי. השופטת לא שבעה נחת מההסבר המתחכם והורתה לשחרר את הקטין לאלתר. כשהגיע נציג 'חננו' לבית המעצר כדי להפקיד את הערבות הנדרשת, הודיעו לו השוטרים כי אף על פי כן הקטין לא ישוחרר.

הבקשה הדחופה הבאה נידונה כבר בבוקר שלמחרת. השופטת בזק-רפופורט נאלצה לשחרר את הקטין בפעם השלישית.