על ראש התקשורת בוער הכובע

ההתגייסות התקשורתית הבוטה בעד השמאל ונגד נתניהו חמורה הרבה יותר מסרטון הליכוד שעורר מחאה צבועה נגד השוואת התקשורת לחמאס.

עמיאל אונגר , כ"א באדר תשע"ה

על ראש התקשורת בוער הכובע-ערוץ 7
רזי ברקאי
פלאש 90

אולי הליכוד היה צריך לשכור מנפתלי בנט את הסיסמה "מפסיקים להתנצל" כאשר נקלע למתקפה תקשורתית צולבת בעקבות הסרטון שלו נגד התקשורת.

באמת לא יפה לשים את התקשורת באותו פריים ביחד עם איש החמאס, אבל לא ידענו שבתקשורת כל כך רגישים לנושא. במשך שנים הועמדו מתנגדי תהליך אוסלו באותה סירה עם החמאס, תחת הכינוי "מתנגדי השלום". "מחנה השלום" והפת"ח של ערפאת היו הטובים, אנחנו והחמאס היינו הרעים, וזה לא הפריע כהוא זה לתקשורת.

התקשורת הגיבה כפי שהגיבה כי על ראשה בוער הכובע. ההתנהגות שלה במערכת הבחירות הנוכחית היא הנושא שראוי לדיון, ולא איזה סרטון נשכח. בני בגין, שאותו התקשורת הרבתה להציג כסמל להגינות פוליטית, טען בשידור שבלי 'ישראל היום' לא היינו קוראים את דבריו של דניס רוס, אשר מפריך לחלוטין את הטור של נחום ברנע. ההאשמה הזאת כלפי התקשורת הישראלית היא חמורה לא פחות מהסרטון שמאשים אותה בהסתרת מידע על מנת להטות את הבחירות לכיוון השמאל.

הנה כמה דוגמאות מקריות שמייצגות את ההטיה התקשורתית. בבוקר יום שלישי, בסקירת כותרות העיתונים של אריה גולן, הכותרות כללו ציטטות ארוכות מטורו של בן כספית על פאניקה בליכוד, ומטורו של יובל דיסקין ב'ידיעות' התוקף את הימין בשל ביקורתו על מאיר דגן. בכך הסתיימה הסקירה.

כאשר רזי ברקאי מבקש להמחיש לנו איך התקבל נאומו של נתניהו בארצות הברית, הוא מגייס כפרשנים את מרטין אינדיק וטום פרידמן, ביודעו מראש שדעתם של השניים כלפי ראש הממשלה והמחנה הלאומי בישראל ביקורתית למדי. זו איננה פרשנות אלא תעמולת בחירות.

יואב קרקובסקי, ראש הדסק הפוליטי ברשת ב', נוזף בבנימין נתניהו על כך שהוא מנסה לנצח על ידי פנייה לימין – מהלך בלתי מוסרי בעליל – ולא דרך פנייה למרכז. קרקובסקי אף מאיץ בנשיא ריבלין לקחת את הדברים בחשבון כאשר הוא מחליט למי למסור את המנדט להרכבת הממשלה. ערוץ 2 עורך ריאיון שלם עם מאיר דגן ערב לפני נאומו בפני עצרת השמאל. מדובר בפרומו בשירות השמאל.

הצביעות וההתחסדות המשיכה בעליהום על ה"הוברמן הזה" (כניסוחו של אהרלה ברנע). מבחינתי, כמו שהוברמן עצמו מודה בדיעבד, היה מקום לעדן ניסוח זה או אחר בטורו, אבל המתקפה עליו היא צבועה לחלוטין. המסורת הפוליטית הישראלית רוויה במקרים שבהם האשים השמאל את המתנחלים באחריות לפיגועים שהם עצמם ספגו. זה התחיל עם חיים בר-לב ז"ל, אביו של ח"כ עמר בר-לב, שטען לגבי הנרצחים במתקפת המחבלים ליד בית הדסה שאם הם לא היו בחברון לא היו נהרגים. בימי מלחמת אוסלו ("האינתיפאדה השנייה"), אחרי פיגועים נוראים כגון אוטובוס הילדים בכפר דרום תובב"א, העלו לשידור את נציגת השמאל הקיצוני ד"ר רוחמה מרטון, ממקימות 'הרשימה המתקדמת לשלום', ובאמתחתה הצעה מעניינת: להפריד בכוח את ילדי המתנחלים מהוריהם הבלתי אחראים שמעמידים את ילדיהם בסכנה.

עם רקורד עשיר כזה של האשמת הקורבן, התקשורת היא האחרונה שיכולה לבוא בטענות כלפי חגי הוברמן.

הייתה מערכת בחירות?

קשה להאמין שבטור הבא אצטרך כבר לסכם את תוצאות מערכת הבחירות, בעוד אותה מערכת עוברת בינתיים לידינו בלי שנרגיש אותה. בטוחני שהמועמדים עושים לילות כימים כדי לשכנע, אבל הייתה כאן מעין הפרטה של מערכת הבחירות. הקמפיין פונה אל הצופה שיושב לצד המחשב, ומוותר על נוכחות בצמתים ובכיכרות.

ביישוב שלי, תקוע, זיהיתי כרזת בחירות אחת לרפואה. כאשר נערכו הבחירות לראשות המועצה האזורית, לא מצאת שטח ריק מכרזות בחירות של שני המועמדים. מבחינת הציבור הדתי, הוויכוחים הפנימיים הוסיפו קצת פלפל לבחירות המנומנמות, אבל זאת במחיר הפלגנות. אולי העצרת המתוכננת ליום ראשון תזרים קצת אדרנלין. ואולי לא.

מה שתורם לאווירה הזאת היא התחושה שמה שהיה הוא שיהיה. אין באוויר תחושה של מהפך לצד זה או הכרעה ברורה לצד שכנגד. תהיה זו ממשלת נתניהו או הרצוג, ממשלה צרה או ממשלת אחדות - הציפיות הן נמוכות. ממשלת אחדות מעצם טבעה תהיה ממשלה של פשרות. ממשלה צרה מכל צד תצא לדרך כבעלת מום עם שסעים ברורים בתוכה ועם תוחלת חיים קצרה.

גם אם נתניהו עדיף על האלטרנטיבה של בוז'י הרצוג, אין התלהבות גדולה מקדנציה נוספת שלו כראש ממשלה. אם היה מסתמן יורש ברור בליכוד, טוב היה עושה נתניהו אם היה מכין למענו את השטח, ואז היינו חשים במפנה אפשרי. אבל נתניהו לא יעשה זאת מכמה סיבות. אם היה מכריז שזו הקדנציה האחרונה שלו, הוא היה הופך לברווז צולע והייתה נפתחת מלחמת הכול בכול על הירושה בליכוד. אבל העיקר הוא שנתניהו באמת סבור שאין לו תחליף, ובכך חוסם את עלייתו של כל מחליף אפשרי. יש מקום לחוקק בכנסת חוק שיגביל את כהונת ראש הממשלה לעשר שנים לכל היותר, כאשר חוק זה לא יחול על נתניהו עצמו.

אבל אסור שתחושת השעמום ממערכת הבחירות תגרום לנו לחשוב שמומלץ להיעדר מהקלפי או להטיל פתק לבן. המחלוקת בציבור הדתי-לאומי עומדת להכרעה: האם אנחנו מספיק מאמינים בעצמנו וביכולתנו להנהיג, או שמא עדיף לנו להתייאש מהשאיפה לתפקיד הקטר ועלינו להסתפק בתפקיד הקרון האחורי? ובזירה האחרת, האם יש לנו סחורה משלנו להציג, או שתמיד נשאף להכשר מהחרדים כפי שפעם שאפנו להכשר מהחילונים? אז לכו להצביע.