1. אחת השאלות שלא קיבלה עד היום תשובה ברורה במסגרת מערכת הבחירות הנוכחית, היא השאלה "מה רוצה מחיינו משה כחלון?"
הבנו שכחלון לא הסתדר משהו עם נתניהו (וככל הנראה נתניהו הוא באמת לא בנאדם קל במיוחד), הבנו שכחלון מאוד רוצה להיות שר האוצר, אבל לא הבנו מה הקשר בין שני אלו ובין החלטתו לפרוש מהליכוד, להקים מפלגה, להיכנס לכנסת ולעשות כזה בלאגן במערכת הפוליטית.
2. בשורתו של כחלון, אם לסכם בקצרה את תעמולת הבחירות ומצע המפלגה שהתפרסם באינטרנט, מתמצית כולה בצמד המילים הקסום "יוקר המחייה". אם תדרשו ממנו ממש לפרט, תוכלו לשמוע גם את צמד המילים "מחירי הדיור".
בפועל, אין במצעו של כחלון שום דבר שלא מבטיחים לכם במפלגות האחרות. פירוק מנהל מקרקעי ישראל? גם לפיד מבטיח. מלחמה בקרטלים ובמונופולים? בנט ונתניהו מבטיחים גם. חברתיות? אתם מכירים מישהו שלא חברתי היום. מאיימן עודה ועד ברוך מרזל, אין בכל הכנסת ח"כ אחד בלתי חברתי - תשאלו אותם...
את האמת הפשוטה הזו גם כחלון יודע, אולם טענתו היא "כולם מבטיחים, רק אני מסוגל לבצע", כשהוא מסתמך על זכרונות מהפכת הסלולר שאותה באמת ביצע, אם כי לא לבד.
כמובן שגם כחלון יודע ששוק הדיור איננו שוק הסלולר, ושבניגוד למשחקים עם מכרזי תדרים בבנקים הרבה יותר קשה לגעת (הוא מוזמן לשאול את לפיד איך זה להתעמת עם קרנית פלוג. רמז: לא נעים). אבל הבטחות, כידוע, לא עולות כסף, והפתגם הערבי הרי אומר ש"אין מכס על מילים".
3. השאלה המסקרנת יותר, היא מה יהיה סדר היום של רשימתו לכנסת של כחלון. בניגוד ללפיד שבא עם סדר יום ברור (גיוס חרדים, דאגה למעמד הביניים כמגזר ונגיסת הסטטוס קוו בסוגיות דת ומדינה) וכל חברי הרשימה התיישרו לפיו, כחלון הרכיב רשימה אקלקטית יותר, דעתנית יותר, שלא ברור מה הוא סדר יומה.
עיון ברשימה מגלה לנו במקום השני את יואב גלנט, ההוא שמצא פתרון לבעית הדיור על ידי סיפוח שטחים לנחלתו בניגוד לכללים (פרטים אצל עמיתנו קלמן ליבסקינד, חפשו בגוגל ותראו ישועות). אם להיות לרגע רציניים, ההצהרה הברורה בצירוף גלנט היא שטוהר מידות איננו חלק מהאג'נדה של כחלון. מעבר לזה לא ברור מה יתרום צירופו לרשימה למאבק ביוקר המחייה.
במקום השלישי ממוקם אלי אלאלוף, מי שעמד בראש הועדה למלחמה בעוני, רכש טבעי בהתחשב באופי ה"חברתי" של המפלגה, אולם מיד אחריו מוצב השגריר לשעבר מייקל אורן, עוד אחד שתרומתו לשאלות של כלכלה ויוקר מחייה איננה ברורה.
גם עמדותיהם המדיניות של גלנט ואורן אינן ברורות. שילוב של ניציות הצהרתית עם פשרנות מדינית. סלט שסביר להניח שמרבית המצביעים לא ממש מבינים והרשימה תתקשה לעכל ביום שאחרי הבחירות.
דת ומדינה? זה הקייס של מקום 5 ברשימה, רחל עזריה, סגנית ראש העיר ירושלים בשנה וקצת האחרונות. עזריה, שצפויה לעשות לכחלון חיים קשים ביחסים עם החרדים, היא פעילה ירושלמית ידועה, אך קצת מוזר לגלות אותה ברשימה ארצית זמן קצר כל כך אחרי שסוף סוף הגיעה לעמדת השפעה משמעותית בעירה, ירושלים.
אותה שאלה, בחריפות גדולה יותר, ניתן לשאול על טלי פלוסקוב, ראשת העיר ערד, שנבחרה בשנת 2014 בפעם השניה לראשות העיר. זו למעשה צריכה היתה להיות הקדנציה המלאה הראשונה של פלוסקוב, שנבחרה לראשונה באמצע הקדנציה הקודמת, אך היא בחרה לנטוש אותה מוקדם מהצפוי, אולי מחוסר יכולת להתמודד עם אתגרי העיר.
במפלגתה הקודמת של פלוסקוב, ישראל ביתנו, חשבו שהקפיצה לפוליטיקה הארצית קצת מוקדמת. במפלגה טענו, ופלוסקוב למעשה לא הכחישה, כי הציעו לצפלוסקוב להישאר בעיר לפחות עד תום הקדנציה הנוכחית. פלוסקוב, כאמור, העדיפה להיבחר לכנסת באמצעות רשימת כולנו.
4. בוחרים שמתכוונים להצביע לכחלון במחשבה שמדובר בסוג של "ימני רך" חייבים לקחת בחשבון שלא מדובר בגרסה נוספת של מפלגת "יש עתיד".
חברי הכנסת של כחלון יהיו הרבה יותר דעתנים והרבה יותר עצמאיים מחברי הכנסת של יש עתיד. וכחלון יתקשה מאוד לשלוט בסוס פרא דוגמת יואב גלנט, או בלוחמת חברתית כמו רחל עזריה. התוצאה עשויה להיות מפלגת שמאל בכסות כאילו ימנית, שתהפוך מליכוד לייט לעבודה לייט, משהו כמו "יש עתיד 2".
עם אג'נדה עמומה, סיעה לא ברורה, ומסרים שממוקדים רק ביוקר המחייה, כחלון הוא לוקסוס שהמצביע הימני לא יכול להרשות לעצמו.