דברים שרואים משם

* אין על ארץ ישראל. פשוט אין.

* האמריקאים אוהבים את אובמה בערך כמו שאנחנו אוהבים את ביבי.

* קר בחורף בניו יורק. מאוד קר. עשרים השניות שלקח לי להגיע מפתח הטרמינל לדלת האוטובוס גרמו לי לחשוש שאיבדתי חלק מאצבעותיי. הן גם השאירו אותי תוהה לגבי שפיותם של מיליוני האנשים שבוחרים מיוזמתם לגור בתפוח הגדול והקפוא הזה.

* מסתבר שבארץ אנחנו ממש היסטריים ביחס למזג האוויר. אצלנו, כשדני רופ רק פותח את הפה כדי לומר "שלג", סוגרים חצי מדינה. בבוסטון החיים מתנהלים כסדרם גם כשהספורט החדש הוא קפיצה מהקומה השנייה לתוך מטר וחצי השלג שבחצר.

* מצחיק לשמוע פקידים שחורים בנמל התעופה שוברים את השיניים בניסיון לקרוא למיסטר יצחק יעקובוביץ' לעלות למטוס.

* וכמה שזה נשמע הזוי, הטלוויזיה האמריקאית עוד יותר רדודה, צהובה ומשמימה מזו הישראלית.

בחירות בטעם של פעם

ובכל זאת, היה יתרון אחד לטלוויזיה האמריקאית: חסרונה של ברברת הבחירות.

העיתון הזה מתפרסם אחרי שהתוצאות כבר ידועות, ולי רק נותר להתפלל שהסוקרים שוב אוכלים את הכובע, הימין ניצח והכול בא על מקומו בשלום. אבל בינתיים, אני יכולה רק לציין שמערכת הבחירות הזאת הייתה אחת המיותרות, המעצבנות והמשעממות ביותר שאני זוכרת. אותם שפנים לעוסים שנשלפו מהכובע: הפער העדתי, הפער החברתי והזקנה במסדרון. המריבות המטופשות, האמירות חסרות האמירה, הסרטונים החלטוריסטיים - כל זה הותיר אותי בתחושה שלא צריך לבחור ראש ממשלה. צריך לבחור גננת.

קשה היה לזכור שמדובר בעניין רציני עד מאוד - מי יוביל את הספינה הקטנה שלנו בשנה וחצי הקרובות (בהערכה אופטימית). ובטח שקשה היה לשמוח, לשמוח שיש לנו זכות גדולה לבחור את ממשלת היהודים כאן בארץ ישראל.

כדי לקבל קצת פרופורציות, כדאי לקרוא את יומנו של הרב משה אלפרט, יהודי חרדי בעל שיעור קומה מתקופת קום המדינה. הרב אלפרט מספר כיצד קם השכם (מאוד!) בבוקר, לבש בגדי שבת והלך את הדרך הקצרה לקלפי בתחושת שמחה וקדושה עילאית כמו בשמחת תורה. הוא הגיע למקום בעשרה לשש, עשר דקות לפני הזמן, ונאלץ לגעור ביו"ר ועדת הקלפי שהגיע רק בשש ושתי דקות.

לאחר שהתקבל ראשון לקלפי, נכנס הרב בהתרגשות אל מאחורי הפרגוד. "ביד רועדת וברגש של קדושה", הוא כותב, "לקחתי פתק אחד מספר ב', רשימת האיחוד הדתי, ושמתי אותה ליד המעטפה שקיבלתי אותה מידי היו"ר ונכנסתי שוב לחדר הקלפי והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת. הגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו הרגע שלא זכו האבא שלי ולא הסבא שלי. רק אני בזמני, בחיי, זכיתי לרגע כזה של קדושה וטהרה. אשרי לי ואשרי חלקי! בירכתי ברכת שהחיינו, ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי".

המסמך המתוק והמרגש הזה, שהכיר לי הרב יוני לביא, עורר בי תחושות מעורבות. מצד אחד, קשה שלא להיאנח בנוסטלגיה על התמימות שהייתה ואיננה. יש פער בלתי נמנע בין חלום למציאות, אך בנוגע לבחירות, נראה שהציניות די מוצדקת. החגיגה הדמוקרטית הפכה לחגיגת קופירייטרים ויחצ"נים, לקרב בין תדמיות שנרקחו בקפידה במשרדים ממוזגים, ולא לבחירה מושכלת בין אישים ואידיאלים אמיתיים. לי השם "המחנה הציוני" נשמע פשוט סאטירי, אך מסתבר שיש הרבה אנשי שמאל שזה נוגע ללבם. שלא נדבר על חוסר ההתאמה המשווע בין אידיאולוגיה של לפני לאידיאולוגיה של אחרי, מה שדי מוציא את הטעם מכל האופרציה זוללת הכספים הזאת.

ובכל זאת, אסור לשכוח שכן, זו אכן זכות אדירה להיות עם חופשי בארצנו, עם יכולת להביע דעה. תחשבו רגע על האלטרנטיבה. נקווה שבעזרת ה', מישהו יבין שהקהל מואס בהצגות ומריחות, ויביא לנו פוליטיקה אחרת. יש כבר ניצנים.

ובחזרה לחו"ל

עליתי לארץ מאנגליה כשהייתי בת שמונה. אני עוד זוכרת את הנסיעה משדה התעופה. את שמי התכלת, את עצי הפרדס הירוקים, את ריח ההדרים שעד היום גורם לי להרגיש קצת שיכורה. מבחינתי, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון.

זכיתי לחיות את שנותיי המשמעותיות ביותר כאן בארץ, להינשא לישראלי וללדת חבורה שלמה של צברים. אני רואה את עצמי ישראלית לכל דבר, שנושאת את האידיאולוגיה והתחושה שבאמת אין ליהודי מה לחפש בארצות ניכר.

בנסיעה האחרונה יצא לי להיפגש ולשמוע מיד ראשונה על הרבה יהודים טובים. יהודים שממקום מושבם אי שם תורמים למדינתנו - לפחות מבחינה חומרית - הרבה יותר מהישראלי הממוצע. שמעתי על יהודי שמחזיק מפעל כושל שעולה לו מיליון דולר כל שנה, רק כדי לספק פרנסה לעובדים. שמעתי על מישהו שמממן בהון עתק מסעות הסברה לארץ לקובעי מדיניות. גם הכרתי אנשים שביתם פתוח לרווחה לכל עוברי הדרכים היהודים, והם מהווים אי קטן של קדושה בתוך ים האמריקאיות שמסביב.

האם זה אומר שלא עדיף היה שכל אלה יעלו לארץ ויהיו איתנו פה? לא נראה לי. אבל אולי זה אומר שאת תחושת העליונות הצברית כדאי לעדן עם קצת עין טובה גם לאחינו שבחו"ל. הרי האמת חייבת להיאמר - אם לא הייתי זוכה לעלות בגיל צעיר, החיים בארץ אחרת היו נראים לי טבעיים לגמרי. איך אמר הרב אלפרט? אשרי לי ואשרי חלקי. 

eramati@gmail.com