'כמה אור'
יהודה לויכטר
בימים אלה הופך כמעט כל אחד מאיתנו למבקר תרבות לעת מצוא. המצווה הבלתי-כתובה אך גם הבלתי-מעורערת לפנות מקום, לרוקן ארונות, להיפטר מארגזים ולהשמיד כל דבר מיותר, מביאה אותנו לסנן חלק גדול מהספרים ומהדיסקים בבית. דיסקים שרבצו על המדף במשך שנים עומדים מחדש למבחן, והם צריכים למצוא חן בעינינו מאוד כדי שנאשר את משך השהייה שלהם בארון.
מן הראוי שמדור ביקורת מוזיקה שמתפרסם בתקופה זו, עם כניסתו של חודש ניסן, יתחשב בקוראים ולא ימליץ להם על דיסק "נחמד", "טוב" או "ראוי לציון" שדינו להיזרק כעבור שבוע. לכן זה בדיוק הזמן לספר לכם על יהודה לויכטר.
המוזיקה של לויכטר שונה לחלוטין מכל מה שאתם מכירים, לפחות בין כותלי המוזיקה היהודית. הוא נע בין מיטב הסגנונות הנפוצים מעבר לים – מוזיקת עולם, רגאיי ואפילו סלסה – אבל לקח גם שיר אחד מנעמי שמר. אף רגע אצלו אינו משעמם, כל דקה היא הפתעה, כל שיר מתפתח מבחינה מוזיקלית לכיוונים בלתי צפויים.
זו מוזיקה מתוחכמת, יצירתית, עשירה, מקצועית, וירטואוזית, ברמות שאפשר לשמוע במוזיקה הישראלית או הלועזית, אבל קשה למצוא בקרב יוצרים יראי שמיים, לפחות אלה ששם משפחתם אינו רזאל (כמה צלילים באלבום מזכירים קצת את אוהד חתוכה, מחלוצי המוזיקה היהודית המקורית, ומסתבר שהוא אכן משתתף באלבום).
אף שזהו אלבום הבכורה של לויכטר, הוא ממש לא חדש בענף. הוא נולד בבית של תלמידי ר' שלמה קרליבך, בין השאר ייסד את הפסטיבל הקרליבכיסטי "אחרית הימים", והייתה לו גם להקה בשם זה. המפתיע הוא שקשה לשמוע את זה בדיסק: מסרים של אהבה ושלום אמנם אופייניים לר' שלמה, אבל רוב האקורדים באלבום לא יצאו מהגיטרה שלו מעולם. בעוד רבים מחבריו בוחרים בשירים פשוטים, לויכטר מתפרע ויורה לכל הכיוונים המוזיקליים, מה שמעצים את ממד החדשנות באלבום שלו.
אז גם אם אתם הולכים לזרוק מחצית מתכולת ביתכם, את 'כמה אור' של יהודה לויכטר מומלץ לקנות ולשמור, ולא רק מפני שזה אחד האלבומים המשובחים שיצאו לשוק בשנה האחרונה. כשהוא יתפרסם כאחד מגדולי המוזיקאים שצמחו בינינו, תוכלו להגיד שאלבום הבכורה שלו נמצא אצלכם בבית.