קמפיין המפלגה הגדולה הצליח בגדול. אין ספק שהוא היה אחד מהגורמים לירידת כוחו של הבית היהודי, ובוודאי גם פגע במפלגת יחד. יש לקוות לטובת המחנה הלאומי שיחד תעבור לבסוף את אחוז החסימה. תוצאות האמת כפי שהסתמנו עד לכתיבת שורות אלו (רביעי בבוקר), מצביעות על כך שהמחנה הלאומי עם יחד בפנים כמעט היה יכול ליצור גוש חוסם מבלי להזדקק לכולנו של כחלון.
במהלך כל מערכת הבחירות היו כמה ניסיונות של מפלגות להשמיע קולות כאילו הן אינן בכיסו של אף צד ופתוחות להצעות משני הצדדים. ליברמן היה שם, יש עתיד ניסתה ואפילו המפלגות החרדיות. במובנים מסוימים הן ינסו לעשות זאת במשא ומתן שנפתח בין הליכוד למחנה הציוני על מספר הממליצים. אולם רק כחלון היה זה שבאמת לא מצמץ.
גם בהתחשב בסקרים של השבוע האחרון שהיו רחוקים מתוצאות האמת, כחלון היה שחקן המפתח. כולנו התבררה בסקרים כמפלגת הציר, שבלעדיה אין רוב לאף אחד משני הגושים (אלא אם קרה הנס ויחד תעבור את אחוז החסימה).
במצב שנוצר למחנה הציוני אין שום אפשרות ריאלית לייצר רוב של ממליצים. במאבק הבין-מפלגתי הליכוד ניצח את המחנה הציוני בפער גדול וברור. במאבק הבין-גושי אמנם נראה שאין לליכוד רוב בלי כחלון, אבל בכל מקרה הגוש שלו גדול יותר. לגוש השמאל יש בעיה מבנית נוספת, מכיוון שהוא כולל בתוכו את הרשימה הערבית המשותפת שחלקים ממנה פוסלים כל מה שרק נראה כציוני. לחישובים קואליציוניים הם כמעט לא רלוונטיים, אבל הבעיות של הרצוג עם הרשימה המשותפת מתחילות כבר בשלב ההמלצות אצל הנשיא.
אולם מעל לכול, לבחירות הללו יש אפקט פסיכולוגי שעוד יתברר. לא מדובר בסתם תוצאות מבחינה מתמטית. זהו ניצחון שהגיע לאחר מערכת בחירות שבה התנהל קמפיין שנאה רב ממדים, ובעיקר עתיר תקציבים. כל פוליטיקאי שרואה את עתידו בפוליטיקה מפנים עתה שאם גם לאחר מערכת בחירות כזו הליכוד והמחנה הלאומי ניצחו, יש כאן משהו מבני עמוק וחזק יותר מכול תקציב וקמפיין.
כוחו של המחנה הלאומי על מפלגותיו השונות חזק ומבוסס הרבה יותר מהאפשרות לפרק אותו באמצעות תקציבי חוץ וקמפיין שלילי בלתי נגמר. הניצחון הזה תואם את כל המחקרים המבהירים שלפחות מחצית מהציבור נמצא בימין, בעוד שהשמאל הולך ונחלש. מי שרואה את עתידו בפוליטיקה ושואף לתפקידים בכירים, דוגמת משה כחלון, לא ינסה לפעול עתה כנגד הזרם שעוצמתו התגלתה בבחירות הנוכחיות, הזרם הלאומי.