הבחירות מאחורינו, אך עונת ההבטחות עוד לפנינו. אם חשבתם שביום הבחירות הסתיימה תקופה ההצהרות הפופוליסטיות וההבטחות חסרות האחריות, טעות בידכם. העונה הזאת ממש בעיצומה, והיא תימשך לפחות עד סיום המשא ומתן הקואליציוני והרכבת הממשלה הבאה.
חלק מהדרישות של השותפות הקואליציוניות הצפויות כבר ידועות. בהנחה (הסבירה) שהמפלגות החרדיות תהיינה מיוצגות בכל קואליציה עתידית, צפויה דרישה להגדלה ניכרת של תקציב הישיבות והעלאה של קצבאות הילדים. משה כחלון, שגם הוא יהיה כנראה בכל ממשלה, צפוי לדרוש תקציבים חברתיים כמו העלאת קצבאות זקנה והבטחת הכנסה. ואילו יאיר לפיד צפוי לעמוד על דרישתו להקצות מיליארדים לתחום הדיור.
זה הזמן להזכיר לכל דורשי התקציבים ומחלקי התקציבים שמעל כל דרישה מופיע תג מחיר, במשמעותו המקורית של הביטוי. כל שקל שיופנה למטרה כלשהי, חשובה ככל שתהיה, יילקח ממקום אחר שבו הוא לא יהיה. המקום הזה יכול להיות סעיף תקציבי אחר, שיקוצץ בעקבות התוספת שתינתן לסעיפים שידרשו המפלגות. המקום הזה יכול להיות גם כיסם של האזרחים, שייאלצו במקרה כזה לספוג העלאת מיסים.
בתקציב המדינה, כפי שהוא היום, אין מרווח שיאפשר נטילת התחייבויות נוספות. נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, טוענת מזה זמן כי גם במצב הנתון כיום לא יהיה מנוס מהעלאת מיסים. בבנק ישראל ניתחו את כל ההתחייבויות שהממשלה נטלה על עצמה, והגיעו למסקנה שקצב עליית הכנסות המדינה לא צפוי לפצות על כל הגידול בהוצאות. לאור זאת ברור שהוצאות נוספות בוודאי לא תוכלנה להתבצע בלי מציאת מקורות מימון בתקציב עצמו או בכיסים של כולנו.
דבר נוסף שעשוי להקשות מאוד על ניהול תקציב המדינה בקדנציה הקרובה הוא מותם בלא עת של הכספים הקואליציוניים. מדובר בסכומי כסף שהוקצו למפלגות השונות, ואשר הועברו ליעדים שסימנו מפלגות הקואליציה על פי מפתח הסכומים שהוקצה לכל מפלגה. לאוצר היה נוח לעבוד בשיטה זו, כי היא אפשרה לקנות את קולות חברי הכנסת בזול יחסית. למפלגות השיטה אפשרה להעביר כספים למטרות ספציפיות בלי להתחנן כל פעם מחדש או לעבור הליכים ארוכים ומתישים.
כעת, בעקבות פרשת ישראל ביתנו, הפרקטיקה הזאת בצורתה הנוכחית צפויה לעבור מן העולם. משמעות הדבר היא שכל הפניית תקציבים לנושאים שקרובים ללבן של המפלגות צפויה להיות מורכבת הרבה יותר. בנוסף לכך, חוסר היכולת לנתב תקציבים ליעד מדויק צפוי לנפח את דרישותיהן התקציביות של המפלגות, שתצטרכנה לקחת בחשבון שרק חלק מהתקציבים שהן השיגו יגיעו ליעדיהם.
בסופו של דבר, תצטרך הממשלה הבאה להכין תקציב בזריזות רבה. המועד המוקדם ביותר לכינון הממשלה יהיה בראשית חודש מאי, כך שקשה לראות תקציב מאושר בשלוש קריאות לפני חודש יולי ואפילו אוגוסט. 2015 תהיה "שנה מתה" מבחינה תקציבית, והשנה המשמעותית הראשונה תהיה 2016 הבאה עלינו לטובה.
עבודה בעיניים?
אחד הנתונים האופטימיים שמוזכרים תמיד בהקשר של המשק הישראלי הוא מצבו של שוק העבודה. זהו אחד הפלאים שמעניינים כל מי שבוחן את מצבה של ישראל, בעיקר משום שבניגוד לכל מיני מדדים אחרים, במדדי שוק העבודה ישראל נמצאת באופן מובהק בצמרת. שיעור השתתפות בכוח העבודה שעומד לגמרי בכל סטנדרט מערבי, לצד שיעור אבטלה נמוך מאוד ועלייה מתמשכת לאורך שנים בשכר הממוצע. עם סדרה של נתונים כאלו, כמעט עולה השאלה מה עוד אפשר לבקש. מדובר בנתונים שמתחרים כמעט בכל מדינה מערבית אחרת, ומשדרים תחושה שמצבו של המשק הישראלי טוב ויציב.
מי שקצת פחות מתרגש מהנתונים הטובים האלה הוא הכלכלן הראשי במשרד האוצר, יואל נווה. מדובר, למי ששכח, ביורשו של ד"ר מיכאל שראל, שפרש על רקע העימות בין שר האוצר דאז לפיד לבכירי משרדו בנוגע לחוק מע"מ אפס. נווה, שהחליף את שראל בתפקיד, ממשיך גם הוא בהפיכתו של משרד האוצר לגוף שיש לו גם מערך מחקר כלכלי משמעותי. נווה ואנשיו עושים שימוש בנתונים שאוספת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על מנת לבחון מגמות ולהציג התפתחויות משמעותיות בפני מקבלי ההחלטות.
והנה, השבוע פרסם נווה סקירה שנעשתה על ידי אנשי האגף שהוא עומד בראשו, ממנה עולה כי ייתכן שהתמונה האופטימית של שוק התעסוקה הישראלי מטעה. כדי לבחון קצת יותר לעומק את מצבו של שוק העבודה, הוא ביצע ניתוח שההיגיון העומד מאחוריו ידוע ומקובל. נווה לקח את נתוני הלמ"ס אשר מחולקים לפי ענפים, וחילק את כלל הנתונים לנתוני תעסוקה במגזר הפרטי ובמגזר הציבורי.
נתון אחד שהזדקר באופן מיידי היה ירידה בחלקו של המגזר העסקי בשוק התעסוקה. את הנתון הזה צריך לקרוא על רקע ההתרחבות של שוק התעסוקה הישראלי בעשור האחרון. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בישראל עלה בתוך עשור מרמה של עולם שלישי לרמה של מדינה מפותחת. במצב כזה התרחבו שני המגזרים, הציבורי והעסקי. אולם מתברר שבעוד המגזר הציבורי התרחב בקצב מהיר, המגזר העסקי התרחב בקצב איטי יותר. בשנת 2014, אגב, הואט קצב גידול המשרות בשני המגזרים. כך, במגזר העסקי נרשם גידול של 2.2 אחוזים ב‑2014, לעומת 3.8 אחוזים בשנים 2010‑2012. במגזר הציבורי נרשם גידול של 3 אחוזים ב‑2014 לעומת גידול שנתי ממוצע של 3.9 אחוזים ב‑2010‑2012.
נתון מטריד נוסף הוא הפער במגמות השכר. רמות השכר במגזר העסקי עדיין נמוכות מהרמות שנרשמו בשנת 2001, וזאת בניגוד למגמה במגזר הציבורי. הפער נעוץ כמובן בקשר ההדוק בין שכר לתפוקות במגזר העסקי, קשר שלא קיים במגזר הציבורי. למעשה, חלק ניכר מנתוני השכר האופטימיים בישראל מקורם במגזר הציבורי, המאוגד יותר והמושפע באופן ישיר יותר ממדיניות הממשלה.