לאחר שכמה פעמים הזדמן לו להדפיס בה הזמנות לאירועים שונים, החליט להקים גמ"ח להדפסת הזמנות במחיר עלות.
מחיר הקרן והטיפול הלבבי והאדיב שהציע עשו את שלהם. השמועה עברה מפה לאוזן, וכך מדי שבוע הגיעו אל דוד זוגות מאורסים נרגשים להדפיס אצלו את ההזמנה ליום חתונתם.
בתו של דוד, שרה, נישאה לא מכבר וכבר הייתה אם לילדים, אך אושרה היה מהול תמיד ברגשות נוגים. היו לה כמה חברות טובות שעדיין לא זכו להקים בית נאמן בישראל, וכאבן נגע מאוד לנפשה.
שרה הצפינה בפתק קטן את השמות המיועדים לתפילה. השנים חלפו, גיל שלושים חלף עבר גם הוא, אבל בפתק הופיעו עדיין אותם שמות - "מיכל בת גילה לזיווג הגון במהרה, אפרת בת טובה לזיווג הגון במהרה..."
בכל הפרשת חלה שרה התפללה עליהן, ובכל לידה השתדלה להזכיר את שמותיהן. בכל ברית מסרה לסנדק פתק עם שמותיהן, ומכל חתן או כלה שנקרו בדרכה ביקשה, כמעט התחננה: "אתם זכיתם להתחתן, אנא ביום שמחתכם, התפללו על אלו שעדיין לא זכו!", והעבירה להם פתק עם השמות שכבר זכרה בעל פה. כאשר שמעה שרה על גמ"ח ההזמנות של אביה, החליטה לנצל את העניין ולגייס לתפילה את כל הזוגות המאורסים שיגיעו להדפיס הזמנות, ולבקש מהם שביום שמחת לבם יזכירו את שמות חברותיה המצפות ומייחלות גם הן להגיע לחופתן.
היא שרטטה פתק קטן, ורשמה בקשה אישית מהחתן והכלה: "מזל טוב! בשעה טובה אתם זוכים להקים בית נאמן בישראל. יש לי מספר חברות שעדיין לא זכו לכך, כולן עברו כבר את גיל שלושים. אם לא קשה לכם, בבקשה התפללו עליהן ביום שמחתכם מתחת לחופתכם! מיכל בת גילה לזיווג הגון במהרה, אפרת בת טובה לזיווג הגון במהרה... תזכו למצוות! שרה".
שרה הדפיסה את הפתק בכמה עשרות עותקים והגישה אותם לאביה.
"אבא", ביקשה, "בכל חבילת הזמנות שתמסור לזוג שעומד להינשא, שים בבקשה גם פתק אחד כזה. תפילה של חתן וכלה בוודאי תעזור לחברותיי".
הימים חלפו, זוגות התארסו, הזמנות הודפסו, חתונות נחוגו, ערימת הפתקים הלכה והצטמצמה, אך רשימת השמות כמו ממאנת להשתנות. אותם שמות, אותן חברות, ובן זוג אין.
ואז הגיע יום גשום וסוער במיוחד. גשם ניתך בעוז והמדרכות נשטפו במים. נפש חיה לא נראתה בחוץ. על דלת משרדו של דוד נשמעו נקישות בהולות. הוא ניגש לפתוח, כשהוא מתפלא מה מביא אנשים להסתובב בחוץ ביום גשום שכזה. בפתח עמדו שני בחורים חסונים, עטופים מכף רגל עד ראש במעילים שחורים, לראשם כובעי צמר שחורים. בקושי היה אפשר להבחין בפניהם.
"אתה עושה הזמנות?" שאלו השניים בקוצר רוח.
דוד קצת נבהל מפניהם. הוא לא קבע פגישה עם אף אחד, ולא היה ידוע לו על מישהו שצריך לקחת הזמנות מוכנות. מה הם רוצים ממנו, ועוד ביום גשום כזה?! ומה הדחיפות שבקולם?! והמראה שלהם - הם לא נראים טיפוסים ידידותיים במיוחד... אולי זו ביקורת פתע של מס הכנסה, ואולי גרוע מכך? המחשבות התרוצצו במוחו, והוא התלבט אם לסגור בעדם את הדלת, כשאחד מהם החל להסביר, במילים קטועות ובתנועות ידיים מפוזרות: "אולי אתה לא זוכר אותי. אני עשיתי אצלך הזמנה לפני חודשיים וכבר קיבלתי את ההזמנות".
דוד הקשיב בעניין לבחור שהוסיף: "אני מתחתן היום ועכשיו אנחנו נוסעים לכותל להתפלל".
"כן, מזל טוב... אז מה הבעיה?" ניסה דוד להבין, והבחור המשיך: "הפתק! אבד לנו הפתק!"
כמה שניות חלפו עד שדוד הבין במה מדובר. הבהלה והחשש מהביקור הבלתי צפוי דרשו ממנו קצת זמן לעכל את העניין.
"אה, הפתק! הפתק של בתי עם השמות לתפילה!"
דוד נכנס לחדרו, ומיהר להגיש לבחור את הפתק האחרון שהיה מונח בערימה.
החתן המיועד הודה לו ומיהר לדרכו.
מאוחר בלילה צלצל הטלפון הנייד של שרה. על הקו הייתה חברתה הטובה, מיכל.
"שרהל'ה, מגיע לי מזל טוב. הלילה התארסתי בשעה טובה!"
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il