בתחילת מערכת הבחירות ניבא עמית סגל דו קרב בין המפלגות הגדולות, והסתייגתי מהתחזית הזאת. התוצאה היא תיקו: מצד אחד התחזית של סגל התגשמה, כאשר בישורת האחרונה השאלה הייתה מי יוביל - הליכוד או המחנה הציוני, ובמיוחד באגף הימני הליכוד הצליח לגמד את מפלגות הלוויין. מאידך, אנחנו די רחוקים מהשיא של מערכת דו-מפלגתית משנת 1981, כאשר הליכוד והמערך ביחד זכו ל‑95 מושבים.
פירושו של דבר שנתניהו ירכיב ממשלה צרה, אבל הוא תלוי בכמה מפלגות בינוניות שסדר היום שלהן לא תמיד משתלב עם שלו. ברור שתעריף מינימום לצירופו של משה כחלון, שיעניק לממשלה רוב יציב, הוא תיק האוצר לכחלון עצמו וביטחון הפנים ליואב גלנט. אפשר גם סגן שר החוץ או שר לענייני תפוצות למייקל אורן. השאלה היא איך הכלכלה החברתית של כחלון תשתלב עם הגישה הליברלית של נתניהו. קיים מכנה משותף חשוב בין כחלון לנתניהו בתחום עידוד התחרות, אבל נושאים כמו הרחבת הגירעון והוויכוח הנצחי בין האוצר למשרד הביטחון ייצרו מתחים לא קטנים.
במישור הדתי, בשאלות כגון מינוי רבנים וחוק הגיוס, הציבור החרדי חוזר למגרש אחרי גלותו בכנסת הקודמת, והם ירצו לפצות את עצמם על השנים הרעות. הבית היהודי ינסה לשמור על המעמד המחוזק של הציונות הדתית בממשלה הקודמת, אבל עם פחות מנדטים זה לא יהיה קל. נכון שהשר גלעד ארדן דיבר על הקורבן שהקריבה הציונות הדתית כדי לשמור על ממשלת הימין, אבל השאלה היא האם הכרת התודה תשרוד מעבר למוצאי הבחירות. מצד שני, במישור המדיני קואליציית נתניהו המסתמנת תהיה יותר הומוגנית מקודמתה, כאשר כולנו וש"ס מהווים הפעם סמן שמאלי מדיני במקום יש עתיד ולבני.
נתניהו לא יקבל מאה ימי חסד עד שיחלו הלחצים. אם למישהו נותר צל של ספק בשאלה לאן פניו של ממשל אובמה הוא קיבל שני רמזים עבים. הראשון הוא מינויו של רוב מאלי לתפקיד היועץ הבכיר במועצה לביטחון לאומי בנושא המזרח התיכון. מאלי הוא היחיד מבין המשתתפים בשיחות קמפ דיוויד בין ערפאת וברק שהצדיק את הסרבנות של ערפאת אחרי שפע הוויתורים הישראליים. הבית הלבן גם השמיט לאחרונה את חיזבאללה ואיראן מרשימת איומי הטרור - ביטוי לברית דה פקטו בין הממשל לאיראן.
לקראת משא ומתן
בסופו של דבר, מה שהזיק לבית היהודי יותר מעריקת החרד"לים והלייטים היה הקושי להתנהל מול הליכוד. אני מצטרף לאלה שטענו שהבית היהודי היה חייב להציג את עצמו כמתחרה לגיטימי על ראשות הממשלה, ולא למהר ולהכריז שהוא ימליץ על נתניהו. כי אם התכלית הסופית היא המלכת נתניהו, אז לגיטימי שאלומת הבית היהודי תשתחווה לליכוד.
לכל אורך הקמפיין התנפצו המסרים על הסתירה הזאת. אם הליכוד יכריח אותנו שוב לענוד סרטים כתומים, מה הטעם להגיש לו את המלוכה? מצד אחד תוקפים בצדק את נחום ברנע ועיתונו על עוינותם לראש הממשלה, ואז כאשר הוא מפרסם את מסמך הוויתורים של נתניהו - מאמצים את הגרסה כאלו מדובר במקור אמין. לא מדובר רק במסר מורכב, אלא במסר שהוא תרתי דסתרי ובלתי אפשרי.
בדיעבד, בנט היה צריך להגיד שהוא יתמוך בבעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה מתוך המחנה הלאומי, ושהוא מצפה להדדיות בעניין מצד נתניהו, ליברמן וישי. הבית היהודי התנהל כאלו מצביעים בשני פתקים - אחד לראשות הממשלה והשני לרשימה לכנסת. השיטה הזאת עבדה יפה בשביל ש"ס בבחירות השיא שלה ב‑1999, אבל זו הייתה גם השנה האחרונה שבה הצביעו בשני פתקים.
אם כבר הזכרנו את בחירות 1981, אלו הסתיימו במפלה למפד"ל אשר צנחה מ‑12 ל‑6 מנדטים – בין השאר בגלל הקרב הצמוד בין שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והמערך. מנחם בגין גילה אז נדיבות והעניק לסיעה של שישה מנדטים את אותם תיקים שקיבלה לאחר מהפך 1977. ספק אם הליכוד יגלה הפעם נדיבות דומה.
בנט אמנם לא המתין לשווא לטלפון כמו בפעם הקודמת וקיבל הזמנה מיידית לממשלה, אבל מפלגתו תצטרך לחשב היטב את דרישותיה במשא ומתן הקואליציוני. יהדות התורה תבקש לחזור לראשות ועדת הכספים ולסלק את הרב אלי בן דהן ממשרד הדתות, ואולי תרצה גם את משרד השיכון. תחום הביטחון, שאליו בנט לטש עיניו, כנראה יחולק בין יעלון לגלנט. במשרד הכלכלה עלול נפתלי בנט למצוא את עצמו ככינור שלישי לכחלון ונתניהו. לכן מומלץ לדרוש את תיק המשפטים, ולהתחיל למלא את ההבטחות שפיזרה המפלגה בתקופת הבחירות – פיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה והחלשת כוחם של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה. למעט ח"כ בני בגין, בנושא הזה הקואליציה תהיה נוחה למדי.
ההבטחות של נתניהו
נוכח הסקרים הקודרים הליכוד הפתיע לטובה, אבל יש לזכור שנתניהו סגר את הפער ופתח הפרש על חשבון שותפיו בגוש, כאשר הוא מופיע כעני בפתח. העליהום התקשורתי על נתניהו בהחלט יצר תחושה של נרדפות ששיחקה לטובתו, אבל לא זו הדרך לבצר מנהיגות. רק בדקה ה‑90 נטש נתניהו את אסטרטגיית גן הוורדים, לפיה המכהן בתפקיד יוצר את הרושם שהוא עסוק בענייני המדינה ואינו יכול להתפנות לזוטות של בחירות. מה שהוכח בבחירות הללו הוא שגם בעידן המדיה החברתית, אין תחליף למגע הישיר בין המנהיג לציבור הבוחרים.
נתניהו בהחלט צדק באזהרותיו לגבי העמותות והמימון הזר, ויש לקוות שאחד מלקחיו יהיה שחייבים ללכת עד הסוף בחקיקה נגד הגורמים הזרים המבקשים להפוך את ישראל לרפובליקת בננות. האסטרטגיה של שימוש בעמותות לא הייתה בגדר סוד. ניצחונו של אובמה בבחירות 2012 הושג במידה רבה דרך העלאה דרמטית בשיעור ההצבעה אצל ציבורים כגון צעירים ובני מיעוטים. לכן כאשר הגיע ג'רמי בירד, פעיל מרכזי במטה אובמה, להדריך את V15 איך מפילים את שלטון הימין, ברור היה שיבקש לשחזר את השיטה אצלנו. בתגובה, ראש הממשלה היה חייב לפנות לתורמים אשר יאזנו את הכסף הזר שזורם אל השמאל. אבל פנייה כזאת הייתה מחייבת אותו לגייס את הכסף למחנה הלאומי כולו, לא רק לליכוד.
ברור שניסיוננו משנות שלטון נתניהו הוא מורכב למדי, והדבר היחיד שמעניק שמץ של תקווה הפעם הוא הדרך שבה הושגה הניצחון - הסתמכות על המחנה הלאומי בלי הפרחת יונים והבטחות שלום בטוח. בסופו של דבר נאלץ נתניהו לצאת מהאקווריום ולרדת אל העם, ואולי המפגש הזה ובמיוחד העצרת בכיכר רבין (שבה כיפרה דניאלה וויס על 1992 ומילאה את תפקיד הגורם המאחד והמדרבן) שבישרה את תחילת שינוי המגמה השפיעו עליו לטובה. נתניהו גמל לימין בהתכחשות לנאום בר-אילן והבעת התנגדות למדינה פלשתינית. המבחן הראשון של נתניהו יגיע כאשר ילחצו עליו להתכחש להתכחשות, ואז נדע אם הצ'קים שלו ימשיכו לחזור.