סוף סוף נהיה שקט בבית. כמעט שלושה חודשים שהטלפונים לא הפסיקו לצלצל, וכל מיני אנשים הגיעו להיפגש עם אבא שלי. וזה רק בשעות המעטות שהוא היה בבית. רוב הזמן הוא היה במשרד, או בנסיעות, או בפגישות עם אנשים בכל הארץ. עכשיו, שבוע אחרי הבחירות, הכול נרגע, השתתק.
כשהכריזו על בחירות, אבא שלי עם כמה חברים החליטו להקים מפלגה. הם התייעצו עם כל מיני מומחים ומכרים שלהם, וכולם אמרו שכדי לקדם את הרעיון הם חייבים להגיע לכנסת, כי זה המקום היחיד שבו משפיעים באמת. מאז אבא כמעט נעלם. הוא היה עסוק כל הזמן, ולפעמים היינו רואים אותו רק פעם בשבוע, חוץ משבת.
בשבתות הוא היה מספר לנו על הרעיון החשוב שהוא רוצה לקדם, וכמה קשה צריך לעבוד כדי להגיע לכנסת. הוא סיפר על אנשים שהוא פוגש ועל סיפורי החיים שלהם. אנחנו היינו מקשיבים מרותקים, יודעים שבעוד כמה שעות שבת תצא, ושוב אבא ייעלם לכמה ימים.
בלילה של הבחירות חיכינו יחד עם אבא לשמוע את התוצאות. כולנו אמרנו הרבה תהילים, והתפללנו שאבא והחברים שלו ייכנסו לכנסת, כי הם רוצים לעשות שם משהו מאוד חשוב. אחר כך אבא בא ואמר: "ילדים, בואו. ניסע למטה המפלגה שלי, ושם נחכה יחד עם כולם לשמוע את התוצאות. אני רוצה שהמשפחה תהיה איתי ברגע הזה".
כולנו קפצנו לאוטו בהתלהבות. כשהגענו למטה כמעט לא הצלחנו לצאת מהאוטו. אלפי חברים של אבא התאספו סביב האוטו, רצו ללחוץ לאבא את היד ולברך אותו בהצלחה. בקושי פילסנו דרך בין החברים הרבים, והרגשנו גאים מאוד שכולם כל כך אוהבים ורוצים את אבא שלנו.
"בעוד חמש דקות יוצגו על הלוח תוצאות הבחירות", שמענו קול ברמקול, "כולם מוזמנים להסתכל ולראות את ההצלחה שלנו!". הדקות חלפו לאט פתאום. ספרנו את השניות כדי להגיע לשעה המיועדת. כשהמחוג הגיע לספרה עשר נדלק הלוח ועליו התנוססו התוצאות של כל המפלגות בזו אחר זו. ראינו שם את מפלגת הדגל, ואחריה מפלגת הבית, ואז מפלגת ישראל ולבסוף מפלגת התורה. אבל... "רגע, משהו חסר פה!" קראתי אל אבא, "המפלגה שלך לא כתובה פה. יש טעות בלוח!". אבא התבונן בלוח שעה ארוכה. לאחר מכן הסב את פניו אליי, וראיתי שהעיניים שלו היו קצת עצובות: "זו לא טעות, מיקי. אנחנו באמת לא מופיעים פה. לא הצלחנו להיבחר לכנסת".
"מה? לא יכול להיות! מישהו התבלבל", קראתי, "יש כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותך, איך זה שלא בוחרים אותך לכנסת?". אבא רכן אליי וליטף את ראשי. "מיקי, אתה ממש צודק. ואתה יודע מה? נכון שלא בחרו אותי לכנסת, אבל עדיין אני שמח. אתה יודע למה? כי יש כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותי. כי כולנו ניסינו לעשות משהו טוב. וגם אם לא הצלחנו – לפחות השתדלנו, זה מה שחשוב באמת".
אני עדיין הייתי עצוב, אבל בלב גם קצת שמחתי, כי ידעתי שעכשיו אבא יהיה יותר זמן בבית. וחוץ מזה, הוא בעצם צודק: נזכרתי בטיול השנתי האחרון, שהצטרפתי אליו כשהייתי עם קביים. הלכתי חלק קצר מהמסלול וחזרתי לאוטובוס. נכון, לא הגעתי לסוף המסלול, אבל נהניתי מהדרך, מהנוף, מהפרפרים ומהפרחים. את סוף המסלול אעשה כבר בפעם הבאה...