שלטון הנסיכים

בוקר אחד בשנת 1972 הגיעה פמליה מכובדת לביקור בבית הספר התיכון האזורי בפרדס חנה. בראש הפמליה עמד מי שהיה אחד ממנהיגי מפלגת העבודה (אז 'המערך') וסגן שר החינוך מטעמה, אהרן ידלין.

הביקור נחתם בכינוס של כלל תלמידי בית הספר, אשר נאלצו לשבת ולהאזין למבקרים הנכבדים כשאווירה של שעמום מרחפת מעל כל הסיטואציה. אולם לתלמיד אחד היו תוכניות קצת שונות. כאשר נשאלו התלמידים למי יש שאלות וכולם כבר חיכו לרוץ למגרש, הצביע גיל סמסונוב, אז תלמיד כיתה ט', וביקש לשאול את סגן השר. סמסונוב לא הסתפק בשאלה מהמקום, וכדי לוודא שדבריו יישמעו מיהר ועלה אל הבמה ונעמד מול סגן השר.

סמסונוב פתח את ספר ההיסטוריה שממנו הוא וחבריו למדו את ההיסטוריה של מדינת ישראל, והחל להקריא מתוכו לסגן השר ציטוטים שהכין מראש. בין היתר הקריא סמסונוב הצעיר לסגן השר את הכינוי "פשיסטים במדים חומים" על לוחמי האצ"ל, את הכינוי "טרוריסט מסוכן" על מנהיג מחתרת לח"י, שאף היא כונתה בספר "כנופיית שטרן". על בגין נכתב בספר הלימוד המשפט "הפשיסט שניסה לבצע פוטש בפרשת אלטלנה", ובני מושבות העלייה הראשונה כונו בספר "פרזיטים" ו"נצלנים".

אחרי שסיים להקריא את הציטוטים לא ויתר סמסונוב גם על השאלה: "אדוני סגן השר, נראה לך הוגן שהמדינה שלי מכריחה אותי ללמוד את דברי הגנאי והבלע האלה על אבותיי, העולים הראשונים שייסדו מושבות בארץ השוממה? על אנשי ניל"י האמיצים ועל לוחמי אצ"ל ולח"י שנלחמו במחתרת ובצה"ל על עצמאות ישראל?". סגן השר ידלין, אם תהיתם, הקשיב קשב רב לשואל הצעיר, התייחס אליו בצורה נעימה, אך בחר פשוט לשתוק ולא לענות.

ילדות בצל ניל"י

סמסונוב, שמאז הספיק לעשות כברת דרך משמעותית בחיים הציבוריים בישראל, הוציא לאחרונה את ספרו 'הנסיכים'. הספר הוא תרגום ועיבוד של עבודה מקיפה שכתב במסגרת לימודי דוקטורט בקינגס קולג' בלונדון על הדור השני של תנועת החירות, המכונה דור הנסיכים. מדובר בשמות שכולנו מכירים: בני בגין, דן מרידור, ציפי לבני, צחי הנגבי, עוזי לנדאו, לימור לבנת, יאיר שמיר, רוני מילוא, אהוד אולמרט, זאב בוים, נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו.

סמסונוב, כפי שבטח כבר הבנתם, הוא לא בדיוק הדמות הקלאסית של החוקר ממגדל השן. את מושאי מחקרו הוא הכיר ומכיר מקרוב, ואת איסוף החומר התחיל כבר לפני שנים. "זה למעשה פרויקט של 32 שנה שבהן אני עוסק בזה", מצהיר סמסונוב בפתח שיחתנו.

"נולדתי בזכרון יעקב, למשפחה שהייתה ממייסדי כמה ממושבות העלייה הראשונה. בני המשפחה היו קרובים למחתרת ניל"י. סבתי ניהלה במשך שנים רבות את בית אהרונסון, ואני הייתי איתה שם לא מעט", מספר סמסונוב על ילדותו. "היו לי הרבה מאוד 'שעות רבקה אהרונסון'. שם גדלתי, ממש מול בית אהרונסון, בבית של ההורים ושל סבא וסבתא. גדלתי על הסיפורים ועל האווירה הזאת. סבתא שלי הצביעה על מקום בחצר ששם היה סליק של ההגנה, ובאותו מקום גם סליק של לח"י. סבא שלי היה איש הגנה, ולא ידע על הסליק שאבא שלי, שהיה בלח"י, החזיק שם. סבתא שלי, לעומתו, ידעה".

אביו של גיל סמסונוב היה לוחם בלח"י, אבל הבית שבו גדל כילד לא היה ספוג בסיפורי מחתרת. "אבא שלי היה לוחם במחתרת, אבל הוא כמעט לא דיבר על זה. הוא היה מפקד לח"י במושבה זיכרון, ואחרי שהוקמה מדינת ישראל הוא היה קצין בצה"ל ולחם בכיבוש לוד ורמלה וכיבוש הנגב. אבא שלי לא דיבר, אבל סבתא שלי דיברה והרבה. היינו משפחה של חקלאי המושבות, ואני גדלתי על זה שנלקח מניל"י התואר של המחתרת הראשונה, כמו שכתר ראשית בניין הארץ נלקח מדור מקימי המושבות, שכבש את הקרקע בדם, יזע ודמעות".

סיפוריה של הסבתא הלכו והתחברו לחומרי הקריאה שמצא סמסונוב הצעיר בבית, והחלו לבנות אצלו סיפור היסטורי מקביל, שונה מההיסטוריה הרשמית שנלמדה בבתי הספר. "קראתי את 'ארוכה הדרך לחירות' של יעקב מרידור, את 'המעמד' של איתן לבני, את הספרים של בגין וספרים נוספים. ממש היום שוחחתי עם חבר, אישיות מוכרת מתחומי הכלכלה, שסיפר לי שאצלו זה היה בדיוק אותו הדבר. אביו היה באצ"ל, לא דיבר על הדברים האלו, אבל ממש כמוני הוא קרא את הספרים והלב שלו התמלא זעם על הצורה שבה תוארו אנשי האצ"ל והלח"י בספרי ההיסטוריה. לא רק שהם הודרו, הם תוארו כפשיסטים, כקיצונים. אנחנו גדלנו על ההדרה ועל ההשמצה. כילד זו הייתה החוויה האישית שלי, אבל עם השנים, ועוד יותר מכך כשהתחלתי לעבוד על הספר, גיליתי שיש עשרת אלפים ילדים שגדלים כמוני ומרגישים כמוני. אותם ילדים כועסים נורא על מה שכתוב בספרי ההיסטוריה, כשמצד שני הם יודעים מה עשו ההורים שלהם, כמה הם סיכנו את חייהם בשביל הקמתה של המדינה. כל אחד מהם ידע שאם יתפסו אותו הוא עלול לסיים כמו חבריו עולי הגרדום. הם היו אלו שהביאו את המדינה. אף אחד לא ישכנע אותי שהיו נותנים לנו את המדינה בלי שנלחמנו עליה. המדינה לא קמה כי לבן גוריון הייתה רעמת שיער לבנה ומרשימה".

חוויית ילדות שחרותה בזיכרונו של סמסונוב היא השליחויות שסבתו הייתה שולחת אותו אליהן. "היא התכתבה עם גדולי היישוב, גם עם רבנים גדולים, והייתה דמות מאוד צבעונית. סבתא הייתה מכינה ריבות והייתה שולחת אותי באוטובוס, בתור ילד, לכל מיני אנשים. האמת שאני לא יודע איך ידעתי בדיוק היכן כל אחד מהם גר, אבל נסעתי אליהם באוטובוס. סבתא שלחה אותי עם הריבות לרבנים, לאורי צבי גרינברג, לישראל אלדד ולעוד אנשי מחתרת לשעבר. הריבות היו עטופות בניירות שעליהם סבתי כתבה כל מיני משפטים ופסוקים במין כתב מאוד מבולגן, ואני ישבתי בדרך וקראתי. ואז גיליתי שמתחת לריבות היא הדביקה שטרות כסף מקופלים, כמתן בסתר, שהיו עטופים בריבה ובפסוקים".

קורס אצל ד"ר ביילין

על חוויית המרד הראשונה של סמסונוב כבר קראתם בתחילת הכתבה. התחושה הזאת עיצבה את עשייתו של סמסונוב גם בהמשך, ואחראית במידה רבה לדרך הפוליטית שבחר. "אחרי חמש שנים בצבא, בחיל הים, הגעתי לאוניברסיטת תל אביב. שם קרה לי מה שקרה לעוד אלפים כמוני, שהגיעו לאוניברסיטה אחרי שירות צבאי קרבי ונתקלו בשמאל הקיצוני, שהיה אז מעורבב עם הערבים של רק"ח. כל החבר'ה האלה, והם כאמור אלפים, התגייסו לפעילות סטודנטיאלית".

סמסונוב הצעיר מתחיל אז בפעילות סטודנטיאלית פוליטית, ובמקביל חווה מפגש מעניין נוסף. "הגעתי לאוניברסיטה ולמדתי קורס אצל ד"ר יוסי ביילין דווקא, וכל הזמן התווכחנו. ביילין היה אז אקדמאי, ובמקביל כבר היה דובר מפלגת העבודה. ביילין לימד אותנו על דורות ועל תפיסה של דורות, וסיפר לנו על תיאוריה שעוסקת בשאלה כיצד נוצרים דורות. הוא מדבר על מפלגת העבודה ואני נזכר איך ראיתי ממש בעיניים שלי כיצד מתחלף דור".

הסיפור שבו נזכר סמסונוב באותו רגע מתחיל בנסיעה שלו כילד יחד עם אביו לכנס של יוצאי מחתרות במלון דיפלומט בירושלים. "נסענו ברכב החקלאי של אבא שלי. אנחנו לא היינו חלק ממה שנקרא 'המשפחה הלוחמת'. לא היינו בית"רים, גם לא היינו רוויזיוניסטים, אלא ציונים כלליים. אבא שלי גם לא התעסק בדברים האלה, הוא היה חקלאי שעבד לפרנסתו. הגענו לשם ואני עומד עם אבא שלי, ואנחנו רואים על גבעת הדשא לידנו התקהלות של איזה עשרים ותיקים, ובפנים עומדים שני בחורים צעירים. שני הצעירים היו נראים בעיניי אז גבוהים ומרשימים, ושאלתי מי הם. התשובה שקיבלתי הייתה: בני בגין ודן מרידור. המבט של הוותיקים שמסתכלים על שני הצעירים היה מבט שלא יכולתי להתעלם ממנו. אחרי שנים הבנתי שפשוט ראיתי נסיכים".

סמסונוב מדגיש את האופי המשפחתי של כל אלו שסבבו את אותם שני צעירים. "הם היו משפחה מאוד מלוכדת וגם סגורה. בן גוריון השכיל לבנות חומות מסביב לקבוצה הזאת, ועם כל פרשה החומות הללו הלכו וגבהו. רצח ארלוזורוב, דיר יאסין, מלון המלך דוד ואלטלנה הן רק חלק מהפרשיות שבן גוריון עשה בהן שימוש על מנת לבודד את הקבוצה הזאת ולהבהיר לציבור כולו שהם הרעים. מעבר לזה, הם התבודדו בתוך עצמם כי רק שם קיבלו את התהילה שלדעתם הגיעה להם. בתוך הקבוצה הזאת כל אחד קיבל את הכבוד על מעשי הגבורה שבהם השתתף. אחד פוצץ משהו, שני השתתף בפריצה לכלא עכו, כל אחד היה גיבור. רבים מהם היו אחים שלחמו, אחר כך רבים מהם התחתנו זה בזה".

"מדובר בחבורה שהתגבשה למין קבוצה כזאת שלא ראיתי כדוגמתה בשום מחקר שקראתי, גיבוש מוחלט, בטון. ואז מגיעים בני הדור השני, כשהמטרה שלהם היא לעזור להם, לאותם בני הדור הראשון שמרדו בהנהגה הציונית", מסביר סמסונוב את החיבור בין התיאוריה שלמד אצל יוסי ביילין ובין המציאות שראה מול עיניו כילד באותו כינוס במלון דיפלומט בירושלים. "הילדים הללו, רובי ריבלין ודן מרידור ובני בגין, הם בעצם ילדים שבאו לעזור להורים שלהם. הם היו חיילי המהפך של שנת 77', והם גם אלו שסייעו להורים שלהם אחר כך לשמור על ההגמוניה בתוך הליכוד".

סמסונוב מכוון בהקשר זה למאבק על ההגמוניה בתוך התנועה, מאבק שניצניו החלו מיד לאחר המהפך ב‑77' והתלקח בכל עוז מיד לאחר פרישתו של בגין מהנהגת התנועה. בצד אחד עמדו יוצאי המחתרות, ותיקי תנועת החירות, כשהם נעזרים בדור הבנים. מנגד עמדו מחנה אריק שרון ודוד לוי, דור של מנהיגים שצמח בעיקר בפריפריה בחסותו של מנחם בגין. סמסונוב, שמדבר כעת בכובע החוקר, היה באותן שנים חלק מהמאבק, כפעיל מרכזי במחנה שמיר-ארנס, מחנה ותיקי תנועת החירות יוצאי המחתרות. "הייתה שם מלחמת גוג ומגוג. אני בעצמי חטפתי שם פיזית ממש. אותו דור ותיקים מגייס בכל פעם את אלו שעוד נותרו, היותר צעירים מבין לוחמי המחתרת, כשאנחנו במקביל מגייסים את דור הבנים. אני זוכר את ועידת 86', שהייתה אחת המרכזיות במאבק של דור הוותיקים מול מחנה שרון-לוי. ראית שם את הוותיקים הכסופים עומדים בשורות הראשונות, מאות צעירים מדור הבנים עומדים מאחורה, מקיפים, ובאמצע עסקנים שאתה רואה עליהם שהם עסקנים, ממחנות שרון ולוי. תוך כדי שנות ה‑80, עם המלחמות, הצעירים הללו מוכיחים את עצמם כלוחמים. זה רוני מילוא, זה אולמרט ואחרים, ולאט לאט הם גם עולים בסולם הדרגות".

נישואי "תערובת" בליכוד

עם השנים שמיר פורש, הוותיקים עוזבים בזה אחר זה, והנסיכים, בני דור הבנים, עוברים למרכז הבמה. בני בגין, דן מרידור, אהוד אולמרט, רוני מילוא, עוזי לנדאו ואחרים תופסים עוד ועוד עמדות מפתח, זאת על פי בקשתם של הוותיקים שעוד נותרו בשטח. בשנים הראשונות נשארים כל ה"נסיכים" נאמנים, לפחות כלפי חוץ, לתורתם של ז'בוטינסקי ובגין ולחזון ארץ ישראל השלמה. אולם מהר מאוד עובר חלק מהם שינוי אידיאולוגי.

"למעשה נוצרו כאן שתי קבוצות של נסיכים", מסביר סמסונוב. "הקבוצה הראשונה, אלו שאני קורא להם 'נסיכי ארץ ישראל', נותרו נאמנים לחלוטין לתורת בגין וז'בוטינסקי. מבחינתם הם קיבלו לידיים משהו קדוש ואין להם שום זכות לגעת בו. יש בזה משהו מאוד דומה לאמונה הדתית. מבחינתם כל ויתור על אדמת ארץ ישראל הוא פגיעה במורשת שלהם. זו תופעה פלאית של שכפול גנטי. חיים לנדאו ועוזי לנדאו זה שכפול גמור, אין שום הבדל ביניהם. יאיר שמיר, עם כל זה שהוא היה שנים בצבא, אתה מדבר איתו - זה כמו שאתה מדבר עם יצחק שמיר. הוא יותר נחמד, הוא יודע להציג, אבל עדיין הים אותו ים והערבים אותם ערבים, שום דבר לא זז. בני בגין גם כן, אתה שומע אותו - אתה שומע את בגין".

את הקבוצה השנייה סמסונוב לא כל כך רוצה לכנות בשם, אבל הוא בהחלט מספק הסברים לשינוי האידיאולוגי המשמעותי שהם עברו. "יש כאן בהחלט שאלה, הרי כל הנסיכים הללו היו ממש אחים, נלחמו שכם אל שכם. התשובה נעוצה בחישוקים שהלכו והתפרקו. החישוק הראשון התפרק ממש במהפך, בשנת 77'. ברגע שהמהפך התרחש, ותחושת הנרדפות האישית יורדת, חלק מאותה קבוצה חברתית שחשה עד אז נרדפת מרגישה יותר חופשית להתחבר לקבוצת ההתייחסות הסוציו-אקונומית שלה. מדובר הרי באנשים חילונים, הרבה פעמים תל אביבים, ליברלים.

"החישוק השני יורד כשהחבורה הצעירה הזאת מתחילה להתחתן, וחלק ניכר מהם כבר לא מתחתנים בתוך המשפחה הלוחמת, אלא מה שאפשר לכנות 'נישואי תערובת'. הם מתחתנים עם שמאלנים, עם משפחות של אנשי תנועת העבודה. במקביל הם נטמעים בתוך הסביבה הסוציו-אקונומית שלהם - צפון תל אביב, שיכון ותיקים ברמת גן, רחביה, אלו האנשים שהופכים להיות החברים שלהם. בסופו של דבר נוצר פער מאוד גדול בין הסביבה הפוליטית שלהם ובין הסביבה החברתית, ואפילו הבית הפרטי שלהם שהופך להיות יותר ויותר שמאל, כי גם הילדים שלהם מצטרפים לשמאל. לרוב הדור שלהם זה קורה מוקדם יותר, ודווקא לנסיכים עצמם זה קורה לאט יותר, בין השאר בגלל שהם כבר בתוך הפוליטיקה וכבר משחקים תפקיד מסוים".

מי שהפך אולי ל"נסיך הנסיכים" הוא בנימין נתניהו, שרק בשבוע שעבר נבחר בפעם הרביעית לראש ממשלה מטעם הליכוד. נתניהו הוא לא נסיך קלאסי, מאחר שאביו לא היה איש אצ"ל, ומשפחתו לא הייתה חלק ממה שמכונה "המשפחה הלוחמת". למרות זאת, סמסונוב כן משייך אותו לקטגוריית הנסיכים, ומציב אותו במקום של כבוד בתוכה.

"קודם כול הוא הנסיך הנבחר", מסביר סמסונוב את ההחלטה להכליל את נתניהו באותה הקטגוריה. "ביבי בעיני דור הוותיקים הוא ההמשכיות הברורה של ז'בוטינסקי. אבא שלו היה המזכיר האחרון של ז'בוטינסקי, הוא היה רוויזיוניסט בלי הפוליטיקה שכרוכה בכך. אבא שלו לא היה בפוליטיקה ולא באצ"ל או בלח"י, אבל היה רוויזיוניסט עמוק ומאוד קרוב לז'בוטינסקי. כל יתר הנסיכים באו מבתים מאוד פרקטיים, של לוחמי אצ"ל שהפכו לעורכי דין ואנשי עסקים, אנשי מעשה. ביבי לעומתם בא מבית מאוד עמוק, מאוד היסטורי, בן של אישיות ענקית. אי אפשר להשוות בין יתר הנסיכים ובין הבית שביבי בא ממנו. זאת הסיבה שבגללה הוותיקים באים וממליכים את ביבי. הם מרגישים שהוא ממשיך את דרכו של ז'בוטינסקי. מצד שני הוא בא עם כל הידע והטכניקה שהוא הביא איתו מארצות הברית, השגריר באו"ם, יודע להופיע, יודע להרשים".

נתניהו כבש את הליכוד בסערה, מול עיניהם הכלות של הנסיכים הקלאסיים, שעשו לדברי סמסונוב הכול כדי להשאיר אותו מחוץ למשחק. "הוא מגיע לכאן, יודע להופיע ולדבר, הביא את הספר 'מכתבי יוני' שדורות של נערים גדלו עליו, משפחה של שלושה לוחמים בסיירת מטכ"ל, והם מבינים שהוא מאיים עליהם. כשהוא מגיע ארצה הם מנסים להציע לו לעמוד בראש מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות, מנסים לקחת אותו לעיריית ירושלים, רק שלא יאיים עליהם. אבל הוא פשוט כובש את הליכוד בסערה, נישא על זרועותיהם של הוותיקים ומשאיר את כל הנסיכים האחרים מאחור. בשלב הזה גם מתחיל הקצר בין נתניהו לתקשורת, כאשר אותם נסיכים הולכים לעיתונאים שהיו חברים שלהם ודואגים להשחיר את ביבי. נוצרה כאן קנאת אחים כזאת, שאם הם רק היו יכולים הייתה נגמרת כמו עם יוסף והאחים".

עצה לחיים מאיתן לבני

סמסונוב עצמו סיים את הקריירה הפוליטית זמן לא רב אחרי שנתניהו התחיל את הקריירה שלו, ופנה לעולם הפרסום. "הוותיקים מאוד אהבו אותי, והייתי בקשר קרוב איתם. בשנת 92', כשהתמודדתי, הוותיקים הם אלו שתמכו בי. בעצם הייתי צריך להיבחר, אבל שריינו כמה אנשים מעל הראש שלי, הליכוד נפל בבחירות ואני נשארתי בחוץ. באותו שלב קורים שני דברים: נולד לי ילד ועברתי כמה ניתוחים בבטן. שכבתי חצי שנה והבנתי דבר שאמר לי איתן לבני, אבא של ציפי לבני, שהיו לי הרבה מאוד שיחות איתו. בחדר שלו הייתה מראה קטנה, הוא הצביע עליה ואמר לי: 'כשאתה מסתכל במראה אתה רואה מישהו שיש לו הרבה מה לשפר, אתה לא רואה מישהו מושלם. כל בן אדם יודע שהוא לא מושלם. ברגע שתסתכל במראה ותגיד לעצמך שאתה מושלם, תדע שאתה רק דואג לעצמך'. הסתכלתי מסביב והבנתי שאם אמשיך בפוליטיקה, יבוא יום שאני אדאג רק לעצמי. המסקנה שלי הייתה שאם כך עדיף שאצא החוצה, אדאג לעצמי, ובמקביל כל הזמן אעשה דברים התנדבותיים דווקא מבחוץ. זה מה שאני עושה כל השנים האלה".

סמסונוב פתח משרד פרסום, אבל לא התנתק מהקשר עם אנשי הליכוד, כשאחד המרכזיים שבהם הוא נתניהו. הוא גם נותר איש ימין ותומך ליכוד, למרות שאיננו בעל תפקיד כלשהו במפלגה. "אני מעורב המון בפוליטיקה וגם בעשייה חברתית, בעמותות שונות. ההבדל הוא שאני לא חייב כלום לאף אחד ואני עושה רק מה שאני מאמין בו. אני בוחר לעזור למה שאני מאמין בו ולמי שאני מאמין בו. יכולתי לעשות מערכות בחירות במקומות אחרים, כולל במערכת הבחירות הזאת, אבל אני לא עושה את זה".