פפריקה עם פלפל

באחד משיעורי התיאטרון באוניברסיטת בר-אילן, פנה מנחה הקבוצה דני נבט אל הסטודנטית ריקי עברוני (44) והציע לה להצטרף אליו כשחקנית. "חסרה לי שחקנית דתייה לקבוצה שלי", ניסה המרצה לשכנע, "ואני בטוח שתתרמי לכולנו המון".

עברוני שמעה את ההצעה המחמיאה וסירבה בנימוס. "קודם כול, הייתי בשוק", היא מספרת, "מרצה גדול לתיאטרון מציע לי את העבודה הנחשקת בקורס, וכל אחת הייתה מתחלפת איתי בשמחה. אבל ידעתי שאין מצב להצטרף אליו. קבוצת הפלייבק שלו הורכבה ממשחק של גברים ונשים, ואני כדתייה לא יכולתי להיות שם".

כילדה שסבלה מדיסלקציה ולא הצליחה מעולם ללמוד טקסט בעל פה, הרגשות של ריקי היו מעורבים: "בבית הספר היסודי, המורה לדרמה שלחה אותי שוב ושוב ללמוד לדקלם את הטקסט, וכשעמדתי על הבמה הכול פרח לי מהראש. המורה לא הבינה מה הבעיה איתי, עד שבסוף הוחלט לתת לי תפקיד קטן שלא דורש מלל ועמדתי על הבמה רק כדי שאמא שלי תהיה מרוצה".

תחושת הגאווה על הזדמנות חד פעמית שאולי לא תחזור התחלפה במהירות בהרגשה שיש כאן ניסיון גדול מאלוקים. "אנשים לא יודעים, אבל במה היא מקום עם הרבה יצירה אבל גם עם המון יצרים. אי אפשר להיות ניטרליים מול קהל, צריך לחשוף את עצמך עד הסוף ומסגרת מעורבת של שחקנים היא בעייתית מאוד". האכזבה הקטנה, כמו גם תחושת הגאווה על שהצליחה לעמוד בפיתוי הגדול, הולידו בה רצון חזק לעשייה. "אמרתי לעצמי: אני אקים קבוצת תיאטרון משלי, שתהיה מורכבת מבנות בלבד ותופיע רק בפני נשים. מי אמר שאי אפשר לנסות?".

חיבור שצמח מהתנתקות

הרעיון לפתוח קבוצת תיאטרון דווקא ביישוב דולב נתקל בהרמת גבה של החברה מסביב, שהטילה ספק ביכולת של המיזם להחזיק מעמד יותר משלושה חודשים. "אנשים אמרו לי: השתגעת? את בונה את זה בדולב? מי יבוא לחור הזה? זה שטחים ומפחיד כאן. אבל אני התעקשתי. ידעתי שה' איתי והתפללתי שהעסק באמת יצליח". את השם המיוחד לתיאטרון הפלייבק הגו בנות הקבוצה בערב הראשון של הגיבוש. "אמרנו: אוקיי, היום אנחנו מקימות קבוצה, אבל איך נקרא לה? עלו כל מיני רעיונות עד שאחת הבנות זרקה: מה אתן אומרות על פפריקה? תבלין מעולה, אדום ונשי. וכולנו התלהבנו".

את גודל ההצלחה של הקבוצה לא שיערה אפילו עברוני בעצמה. בתוך מספר חודשים הגיעו עשרות פניות מאנשים שביקשו הופעות, ועד היום הספיקו בנות פפריקה להופיע בכל רחבי הארץ. "אנחנו מופיעות בממוצע ארבע פעמים בשבוע, ולפעמים אני נאלצת לדחות אנשים כי הלו"ז שלנו עמוס מדי".

מבט מהיר על קבוצת הבנות של פפריקה, המונה ארבע עשרה שחקניות, מגלה מראה לא שגרתי. נראה שכל אחת מייצגת חלק אחר בציבוריות הישראלית ואין אחידות ביניהן, לא בלבוש ולא בהשקפת העולם. "חשבת שתראי רק מתנחלות?" צוחקת עברוני, ומסבירה כי השחקניות מגיעות מקיבוץ חניתה בצפון ועד שדרות ובאר שבע שבדרום. "יש לנו נשים לא דתיות לצד כאלה שחזרו בתשובה. יש חסידות ברסלב ואפילו חרדיות מטלזסטון ומקריית ספר, ואני לא שואלת אותן מה הן מצביעות בקלפי כי זה לא משנה לי. הן יהודיות מקסימות ומוכשרות, והגיבוש שנוצר ביניהן על הבמה הוא לא פחות ממדהים. הלוואי שהיה לנו כזה חיבור גם בחיי היומיום".

קשה שלא להיסחף אחר אווירת האחדות שעברוני מדברת עליה בלהט רב, ובכל זאת, אני מנסה להבין היכן עובר הקו המשותף בין שמאלנית מקיבוץ חניתה לחסידת ברסלב חוזרת בתשובה. "יש מכנה משותף אחד", משיבה לי ריקי בפשטות, "אהבת ישראל. אני לא שופטת אף אדם ומכבדת כל יהודי. אם תחשבי על זה קצת, תראי שזו ממש לא סיסמה אלא דרך חיים. אנחנו מכבדות זו את זו מאוד. גם אם אחת השחקניות הצביעה למחנה הציוני ורואה במרצ את פסגת החלומות".

כדי לשמור בכל זאת על שיח נקי ביניהן, החליטה עברוני כי בנות הקבוצה ייפגשו פעם בשבוע, בימי שלישי, כדי ללמוד יחד הלכות לשון הרע. "אם יש למישהי מאיתנו ביקורת על אחת הבנות, היא תיפתר בדרך של הידברות. אין כזה דבר לומר דברים מאחורי הגב".

עברוני מספרת כי האידיאל של אהבה אמיתית גם אם ישנם חילוקי דעות, נבנה אצלה מתוך חוויה של פירוד ומשבר, שהובילה אותה למסקנה שאין דרך אחרת. "ההתנתקות חוללה בי מפנה עצום", היא מודה, "ראיתי איך מחריבים את גוש קטיף, ולאנשים מסוימים זה לא הזיז אפילו שריר בלב. נדהמתי מהעובדה הזאת ולא הצלחתי לתפוס איך אפשר להיות אטומים כל כך לכאב של מישהו אחר".

התובנה הזאת הולידה בה החלטה לעזוב את משרת ההוראה ביישוב דולב, ולעבור ללמד תיאטרון בבית הספר היסודי בכפר אורנים. "אנחנו יושבים בתוך הקהילה שלנו, עם האנשים שדומים לנו וחושבים כמונו, ולכן אין שום שיח או דיאלוג. היום אני שמה לב כמה חשוב להיפגש, לדבר, להתקרב. לא צריך להסכים על שום דבר, אבל אפשר לחיות זה לצד זה באהבה ואחווה, ואת המסר הזה אני מעבירה דרך התיאטרון, גם לקהל הטבעי שלנו".

אנשי עסקים על הבמה    

תיאטרון פלייבק, או בתרגומו העברי משחק חוזר, נחשב ייחודי בתחום אמנויות הבמה ובשנים האחרונות אף משמש ככלי טיפולי למצבי לחץ וטראומה. התיאטרון מבוסס אך ורק על סיפורי הקהל, ועובד במתכונת של דיאלוג בין השחקנים ובין באי המופע. הרעיון בנוי על כך שמתנדב מהקהל מספר סיפור או אפיזודה מחייו, והדבר מומחז על הבמה מיד לאחר מכן. בשונה מתיאטרון רגיל, שבו כל השחקנים חייבים לעבור הכשרה ארוכה ולהגיע מתחום הבידור, הרי שבתיאטרון פלייבק נדרש אמנם כושר משחק ואלתור, אך השחקנים עצמם מגיעים מרקע מקצועי מגוון כמו עובדים סוציאליים, מורים ואפילו אנשי עסקים. כשאני שואלת את ריקי על החיבור בין המקצועות שנראה תמוה במקצת, היא קובעת כי "זה מה שעושה את הקסם ואת הייחודיות של תיאטרון פלייבק".

לפני חמש שנים החליטה ריקי כי לצד קבוצת התיאטרון שהקימה היא תפתח גם מסלול של לימודי תיאטרון פלייבק. לצורך כך גויסו טובי המרצים לתיאטרון, שרובם הגדול לא נמנה על ציבור חובשי הכיפות. החשש ההתחלתי היה הדדי אלא שאז, לדבריה, קרה הנס. "יש לנו מרצים שמעולם לא ביקרו מעבר לקו הירוק ולא פגשו מתיישבים בגודל טבעי. הם הגיעו בהתחלה רק משיקול כלכלי, אבל אז התאהבו במקום ולא הפסיקו להתפעל ממפעל ההתיישבות ומהחומר האנושי שבו".

אחד מאותם מורים שמלמד תיאטרון בדולב הוא יקי ראובן, אמן מנדולינה בינלאומי ומרצה לתיאטרון באוניברסיטת בר-אילן. ראובן (38) מספר כי לאחר המחזור השלישי של לימודי התיאטרון בהנחייתו בבר-אילן, הוא זיהה אצל הסטודנטיות הדתיות בקבוצה מחויבות יוצאת דופן, שהתבטאה לדבריו בעמידה קפדנית בזמנים, בקריאת מאמרים ובפתיחות מחשבתית שיצרה יכולת אלתור גבוהה מאוד. "רוב הבנות הגיעו מתחום ההוראה או הטיפול, ורבות מהן גרו בגוש דולב-טלמונים. משיעור לשיעור התגבשה קבוצה רצינית של נשים שהחליטו לקחת את הקורס צעד אחד קדימה, וביקשו ממני לבוא ללמד פלייבק ביישוב דולב שבחבל בנימין".

ההצעה נשמעה לראובן כמעט בלתי אפשרית והוא התלבט ארוכות אם להיענות לה. "זה לא סוד שמבחינה אידיאולוגית אני שייך לאלו שתומכים בפתרון שתי מדינות לשני עמים", הוא מצהיר, "מבחינתי, כל מה שנמצא מעבר לקו הירוק הוא אוטוריטה פלשתינית ומעולם לא ביקרתי שם. לכן כשריקי אמרה לי כי הסטודיו לתיאטרון נבנה ושופץ ביישוב דולב ושם אלמד את השיעורים, הייתי נבוך. ההצעה הזאת הייתה לי קשה לעיכול".

לאחר התייעצות פנימית וחיבוטי נפש, ולמרות השוני בינו ובין התלמידות בתפיסת העולם, נענה ראובן בחיוב להצעה והחל ללמד בדולב. "המורים שלי למוזיקה אמרו תמיד שאני חייב להכיר את כל הטעמים המוזיקליים ששונים ממה שאני בדרך כלל שומע. הם דרשו ממני לשמוע את הקול האחר, והרגשתי שעם כל הקושי יש לי עכשיו הזדמנות נדירה להושיט יד ולגעת במשהו שעדיין לא הכרתי. נכון, ידעתי כל הזמן שאנחנו הפכים, אבל אמרתי לעצמי שאת הבירור הזה אני חייב לעשות. לראות במו עיניי על מה כולם מדברים כל הזמן".

את הנסיעה הראשונה לדולב עשה ראובן בלווית רכב נוסף מחשש לטעות בניווט, ולאורך כל הדרך הביט מחוץ לחלון במבט מוקסם. "אני לא יכול לשכוח את הנסיעה הזאת", הוא מתרגש, "כל הדרך אני רואה כרמים ושדות ירוקים, ומול עיניי מתגלה חבל ארץ יפהפה שרגליי לא דרכו בו מעולם. הייתי שבוי ביופי הזה". האוטופיה נסדקה במקצת כשראה רכב ממוגן ירי נוסע לפניו, ובתוכו משפחה דתית גדולה. "התמונה הזאת, יחד עם מראה המחסומים והחיילים, גרמה לי לתחושת חוסר נוחות. פתאום הבנתי שהחיים כאן לא ממש פסטורליים".

כשהגיע לדולב וראה את הסטודיו היפהפה שנבנה במקום, הוא נשם לרווחה. "כשדיברתי עם השחקניות של פפריקה על החיים שלהן כמתנחלות, הסתכלתי מעבר לחלון הסטודיו ונאנחתי קצת. אמרתי לעצמי: מי יודע, אולי יום יבוא ולא נהיה כאן בכלל, ולא תהיה ברירה אלא למסור את כל זה לערבים. אבל אז הבנות סיפרו לי כי תושבי הכפר הערבי הסמוך ממש מפחדים להיות תחת שלטון הרשות הפלשתינית והם מעדיפים שצה"ל ישלוט במקום".

לאחר שהחל ללמד בדולב משחק באופן קבוע, הבין ראובן כי אופי העבודה עם שחקניות דתיות שמופיעות מול קהל נשי בלבד הוא קונספט ייחודי, שמוציא מתוך תיאטרון הפלייבק גם אלמנטים מיסטיים שתורמים בעיקר לקהל הצופות בהצגה. "יש משהו חזק בנשים הדתיות שמגיע מתוך עולם הערכים שלהן, שבסיסו הוא חוויה יהודית ערכית שמוצאת ביטוי על הבמה. הן לומדות ימימה, ורוצות להבין את הדברים לעומק, בלי לחפף או לעשות קיצורי דרך".

אותו ממד רוחני שראובן מדבר עליו יכול, לטעמו, להתפרץ בעוצמה רק במופעי פלייבק, שבהם הקהל שותף מלא להצגה. "לפעמים במשפט אחד של שחקנית פלייבק, או בתמונה חדה ומדויקת, אפשר לנקות את החדרים הכי נסתרים שבנפש. זה לעתים מועיל יותר מכל שיחה עם פסיכולוג או איש טיפול. יש לפלייבק יתרון ענק, ולא סתם הז'אנר הזה תופס תאוצה רבה כל כך בשנים האחרונות".

משך הלימודים בבית הספר שהקימה עברוני הוא שנתיים. בכל מחזור עד כה למדו כארבעה עשר תלמידים, בקבוצות נפרדות לגברים ונשים, כאמור מכל גוני האוכלוסייה. התלמידים והתלמידות נשלחים להופיע כקבוצות בבמות שונות, כיישום של הלימודים בבית הספר.

"לצאת מהשמיכה" בעזרת שיקוף

אחת השחקניות בהרכב של פפריקה היא ציונה נתנאל (31), אלמנתו של סרן יוני נתנאל הי"ד שנפל במבצע עופרת יצוקה. נתנאל הגיעה לאחד ממופעי הפלייבק שהתקיימו בתל אביב בעקבות חברה, שהכריחה אותה לעלות לבמה ולספר את סיפור נפילתו של יוני. השיקוף, כפי שקוראים לו בעגה המקצועית, הפגיש את ציונה עם הפחדים הכי גדולים שלה, אבל גם עזר לה לעבד את תחושת האבל שלא נתנה לה מנוח. "הגעתי להצגה מדוכדכת מאוד, ממש 'מתוך השמיכה'", היא מגלה, "הרגשתי שאין בעולם מזור לכאב שלי ולגודל האובדן שחוויתי. בשיקוף שנעשה לי על הבמה היה את יוני, היה אותי ואת מעיין, הבת הקטנה שלנו. סיפרתי שבלוויה של יוני לא צעקתי מספיק. הרגשתי אשמה. לא יכולתי לשחרר את הצער שבי. ואז, על הבמה, בסביבת אנשים זרים לחלוטין, הכול השתחרר".

בסיום המופע החליטה ציונה כי יום יבוא וגם היא תעמוד שם על הבמה, אבל הפעם מהצד השני, כשחקנית. כדי להגשים את החלום היא נרשמה ללימודי תיאטרון פלייבק בדולב ובמקביל למדה משחק ב'אספקלריא'. לאחר שסיימה את לימודיה, הציעה לה ריקי עברוני להצטרף לפפריקה ומאז היא שם. יוצאת עם הקבוצה להופעות מדי שבוע, ומרגישה איך באמצעות תיאטרון פלייבק אפשר לגעת בנשמה של הקהל.

תיאטרון נחשב בדרך כלל לכלי בידורי עם נטייה גדולה להומור. איך זה מסתדר עם סיפורים כואבים שהקהל בוחר להעלות?

"תיאטרון פלייבק הוא לא רק הומור. זה נכון שבהרבה סצנות של שיקוף הקהל פורץ בצחוק, אבל בפלייבק יש ממד נסתר של טיפול וריפוי. התיאטרון, כמו החיים שלנו, נע במהירות בין עצב לצחוק וגם בסיפורים קשים יש נגיעות של הומור. לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זה לעצור רגע ולהתבונן על עצמנו מהצד".

בעקבות המופעים הרבים של קבוצת פפריקה שבהם היא שותפה, החליטה נתנאל לצאת עם הצגה אישית שכתבה וביימה, המספרת את סיפור התמודדותה לאחר מות בעלה במלחמה. "פפריקה פתחה לי את התיאבון", היא מודה, "פתאום הבנתי איזו מתנה גדולה יש לי ביד ואני מעוניינת להעביר אותה הלאה, לעוד אנשים, כדי שגם הם יוכלו לחוות מצבי שיקוף ואולי גם לנסות ולהתרפא מכל מיני כאבים וסיפורים שיושבים להם על הלב. ואין אחד שאין לו סיפור".

בשנה האחרונה הבינו בקבוצת פפריקה כי ההצגות הרבות ברחבי הארץ זקוקות לליווי מוזיקלי. לא השמעה פשוטה מדיסק ביתי, אלא משהו שיבדיל אותן מכל קבוצת פלייבק אחרת, ואולי אף ישדרג את איכות המופע בכמה רמות. להצגה צורפה הזמרת ליאת יצחקי (39), שזכתה לפני חמש שנים בפרס אקו"ם ונחשבת ליוצרת מוערכת בתחומה. יצחקי מספרת על מופע שלם שהדבר היחיד הקבוע בו הוא שיר הפתיחה והסיום. מעבר לזה, היא אומרת, הכול בנוי על אלתורים "והרבה סייעתא דשמיא".

את בעצם צריכה להחליט במהירות עם איזה שיר לעלות ולהופיע. זה לא מאתגר את ההופעה שלך?

"המנעד הרגשי בהופעות שלנו מאוד גבוה", היא מספרת, "הקהל יכול ברגע אחד לצחוק עד דמעות, וברגע השני לבכות ולהתייפח על סיפור קשה שהעלתה אחת המשתתפות. ואני, כמו הקהל, נעה בתוך הגלים האלה. האתנחתא המוזיקלית שלי מאפשרת לקהל לנשום כמה דקות בין סיפור לסיפור, וגם נותנת לשחקניות רגע אחד או שניים של מנוחה, לפני הסיפור הבא".

יצחקי מספרת על מקרה שבו היה לה "קשה עד בלתי אפשרי" לעלות לשיר, וכדי לעשות זאת היא נדרשה לגייס כוחות נפש גדולים. "חברה טובה שלי, מיכל פרץ, עלתה באחת ההופעות לבמה וסיפרה שהיום חלה האזכרה של חברתה הקרובה רותי פוגל הי"ד, והיא התלבטה האם ראוי שתלך להופעה של פפריקה במקום לאזכרה. בסוף היא החליטה שעדיף להגיע למופע ולספר על הבור שנפער בה מאז הרצח".

הסיפור על רותי פוגל ומשפחתה, שהיה מוכר לקהל, לא הותיר עין יבשה באולם וגרם לליווי המוזיקלי לקבל משמעות אחרת. "שרתי למיכל את 'מישהו הולך תמיד איתי' של עפרה חזה, וגם את 'רותי' של חיים חפר ובתוכו יש את המילים: 'לי כל גל נושא מזכרת/ מן הבית, מן החוף/ מני עצים יפי צמרת/ וזהב שלכת בת חלוף/ הנשאי ספינה ושוטי/ מה רבים הכיסופים/ לי נערה יש ושמה רותי/ המצפה באלה החופים'. השיר הזה נתן למיכל הרבה כוח ותעצומות. היא בחרה לשתף את הקהל בכאב שמלווה אותה מאז הרצח הנורא והקהל החזיר לה בהמון אהבה. גם השיקוף שנעשה לה הציג את הדילמה מנקודה של פרידה שהיא לא סופית, כי רותי הרי ממשיכה ללוות אותנו למרות שאינה בין החיים".

המוזיקה, טוענת יצחקי, מוסיפה להופעות אלמנט של חיבור ומרימה את השיח למקום שהוא מעל למילים. "לפעמים סיפור רודף סיפור, ואז מגיעה אתנחתא מוזיקלית שגורמת לקהל לחשוב ולהבין שיש מישהו מלמעלה שמכוון את הדברים. שום דבר לא מגיע במקרה, והקב"ה הוא זה שמנהל את העולם, לא אנחנו".

יצחקי רואה את תפקיד הזמרת בקבוצת פפריקה כשליחות וייעוד. "לפני עשרים שנה, למשל, כל זה לא היה קורה. רק בשנים האחרונות אנחנו עדים לפריחה עצומה של תרבות יהודית מקורית, וערבי תיאטרון למגזר הנשי הפכו מזמן למוצר מבוקש. אני עומדת על הבמה במופעים הללו ונדהמת מעוצמת החיבור הרוחני והחזק שיש בין כולנו. ההזדהות עם הסיפורים שעולים מהקהל, והאמפתיה העצומה שאנחנו נותנות זו לזו הן מרגשות מאוד. אני רואה בשירים שעולים במופעים של פפריקה את יד ה'. הרי בסופו של דבר, כולנו רוצות לגרום לקידוש השם על הבמה, והשיקוף האישי, יחד עם המוזיקה, יוצרים אצל ציבור הנשים תחושה חזקה של כוח וריפוי שהולכת איתן עוד הרבה אחר כך. וזו המתנה הגדולה ביותר שאנחנו רוצות לתת להן".