]]אויר הפסגות של ירושלים מזמין אליו עכשיו מטיילים. החום הכבד שנפל עלינו השבוע מתפוגג לו אט אט בשעות בין הערבים בטיול אל ניחוחות ירושלים.
בחצרותיה הססגוניות אפשר לחוש מידי יום ובמיוחד בתקופת הקיץ את מראות העבר שטעם לא פג מעולם. באחת השכונות זו שבתחומה גם כמה מחצרותיה המפורסמות כחצר פיינגולד- נחלת שבעה השכונה השלישית שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה, נסייר השבוע.
השכונה נמצאת בין הרחובות יפו מצפון לרחוב הלל בדרום ובין רחוב סלומון ממערב לרחוב ריבלין ממזרח. צורתה כעין מלבן המתרחב מעט כלפי צפון ונקטע באלכסון ע"י רחוב יפו.
שבעת המייסדים של "נחלת שבעה" היו צעירים אשכנזים, מעדת ה"פרושים". והם: יוסף ריבלין, מיכל הכהן, יואל משה סלמון, חיים הלוי, יהושע ילין, אריה ליב הורביץ ובייניש סלאנט. הייתה זו חבורה קטנה ומגובשת של אנשים נמרצים, בעלי יוזמה ונטיות לחדשנות, שנפשם נקעה מתנאי הקיום וקשיי היום- יום ברובע היהודי. חלקם ניסו כבר בעבר לרכוש אדמות מחוץ לחומות, המגרש שרכשו חולק לשבעה רצועות אורך, מצפון לדרום, כך שכל אחד מהמייסדים קיבל חלקה שווה בערכה.
רכישת הקרקע על ידי היהודים באמצע המאה ה-19 היתה כרוכה בקשיים מרובים. שטח הקרקע שהשתרע על כ- 24,000 אמות רבועות (כ-120 דונם נכון להיום), נתחם בדרך יפו מצפון ובבית הקברות המוסלמי (הממלוכי) מדרום. הקרבה לדרך יפו ולבנייני מגרש הרוסים, שהוקמו חמש שנים קודם לכן, תרמו לתחושת הביטחון של התושבים.
שבעת המייסדים התאגדו בחברה וקבעו לה תקנון מסודר ומפורט. התקנון שימש דוגמה לתקנות של חברות אחרות, שהתאחדו בשנים הבאות והקימו שכונות כגון: "מאה שערים", "אבן ישראל" ועוד.
בחברות אלו מילא יוסף ריבלין תפקיד מרכזי, כמו גם כמה ממייסדיה האחרים של נחלת שבעה.
ביום החתימה על התקנון, הטילו החברים גורל ושני הזוכים הראשונים היו מיכל הכהן ומשה סלומון, שוויתר על זכותו לטובת יוסף ריבלין. הבונים ניגשו מיד לבנייה וכעבור חודשיים, ביום ט' בתמוז תרכ"ט, עמדו שני הבתים הראשונים על תילם סמוך לדרך יפו- ירושלים. יוסף ריבלין חנך את ביתו בכ"ז באב תרכ"ט. לא אחת הוא נאלץ להתגורר בבית בגפו, שכן אשתו חששה לצאת מחוץ לחומות ולגור
בבית הנידח ומחוסר ההגנה בלילה.
הבתים נבנו כמתוכנן, ואולם רק חלק מהחברים גרו בפועל בשכונה. מיכל הכהן עבר לביתו רק כמה שנים לאחר השלמתו. יהושע ילין לא גר בשכונה כלל, כי העתיק את מגוריו למוצא. בייניש סלאנט לא גר אף הוא בבית שבנה. יואל משה סלומון, אריה ליב הורוביץ וחיים הלוי גרו בשכונה. סלומון היה היחיד שגר בשכונה עד פטירתו. חיים הלוי מכר את דירתו בשנת 1890 . יוסף ריבלין גר בשכונה רק חמש
שנים. בשנת 1874 עבר לגור בשכונת "מאה שערים", שהוא נמנה עם מייסדיה. ובשנת 1876 עבר ל"אבן ישראל".
בשנים 1871-1872 בנה יוסף ריבלין במגרשו שב"נחלת שבעה" בתים אחדים, שמכר אותם בתשלומים לשיעורין למתיישבים נוספים.
יוסף ריבלין פנה באייר (1872) ליהודי העיר העתיקה בקריאה לבוא לגור בשכונה. לצורך זה גייס כספים והקים קופה מיוחדת. כמה מאמידי העיר תרמו לקרן. כוללים היקצו 7% מהכנסותיהם, ופקידי אמסטרדם ומונטיפיורי תרמו אף הם. מי שתיה הובאו לשכונה מבורות בעיר העתיקה, בעוד מי הגשמים- לרחיצה ולכביסה - נשאבו בשנים הראשונות בבריכה ממילא הסמוכה.
בקיץ 1872 נבנו 45 דירות חדשות, ובתשרי תרל"ג התגוררו בשכונה 50 משפחות. חנוכת הבתים החדשים נערכה בראש חודש חשוון תרל"ג בטכס חגיגי. רבות מן המשפחות החדשות היו מבני העדה הספרדית. איציק שווקי מהמועצה לשימור אתרים חרד מאוד לעתיד השכונה "קבלנים לוטשים עין לרחובותיה בתיה ובעיק מגרשיה והמאבק לשימור כלל לא פשוט" הוא אומר.
בשנת 1874 בנו יוסף ריבלין וחיים הלוי את שורת הבתיים הדרומית בשכונה, אחרי שקנו מחבריהם את החלקות שהיו מדרום למגרשים שרכשו. תחילה אסרו השלטונות לפתוח בתי עסק בשכונה, אך המתיישבים הראשונים עקפו איסור זה, ע"י שמכרו מיני מרקחת והקימו בית קפה במסווה של מתן כיבוד
לעוברים ושבים. העגלות שהחלו נעות בדרך הסלולה עצרו לחניה ראשונה בנחלת שבעה. בשכונה קמו בתי מלאכה ועסקים אחרים, בעיקר בקרבת רחוב יפו.
לשכונה לא היה מערך כללי מתוכנן, והיא לא נתחמה בגדר כמשכנות שאננים. הבתים היו בני קומה אחת או שתיים, עם מדרגות חיצוניות לקומה השניה, בעוד השטח מתחתן נוצל למחסנים. ליד רוב המבנים היו חצרות ובורות מים במרכזן. חלונות הבתים היו מוארכים, עם סבכות ברזל. כסגנון הבנייה של העיר העתיקה.
השכונה שנבנתה בצורה צפופה בתשתית רעועה נועדה להריסה. החל מתקופת המנדט ובמקומה ביקשו המתכננים להקים את "הסיטי" של העיר. בשנת 1963 אושרה ע"י עיריית ירושלים הריסת השכונה עד יסוד. בתוכנית מס' 856 שתוכננה ע"י האדריכל קלרוויין. שמטרתה הקמת מבניי משרדים עם מרכזי מסחר, בשלב ראשון נהרסו כעשרה מבניניי השכונה בהם ביתו של יואל משה סלמון שעל שמו נקרא בית יואל.
להלן סיפור ההצלה של השכונה ממר יוסי פלדמן מנכ"ל המועצה לשימור אתרים: בערב ירושלמי קריר נפגש בבית קפה בנחלת שבעה יהודי מנוחין (הכנר) עם טדי קולק שהיה בזמנו ראש העיר ואמר לו איך עיריית ירושלים לא מנצלת את פוטנצייל הטמון בשיקום השכונה, בהקמת בתי קפה ומסעדות, כמו באירופה כמנוף תיירותי.
עוד באותו ערב קרא טדי קולק למהנדס העיר וככה השכונה ניצלה מהרס. בשנת 1986 ביטלה עיריית ירושלים את תוכנית הריסת נחלת שבעה. תוכנית כוללת חדשה הוכנה ע"י האדריכל נחום מלצר מס' 2422, האוסרת הריסת המבנים המקוריים, והיא מטילה חובת שמירה על המרקם, הרחובות, הסימטאות, גדרות האבן, בורות המים והחצרות הפנימיות.
מצבה של נחלת שבעה לפני השיקום היה בכי רע. השכונה סבלה ממהזנחה של שנים, הבתים היו במצב רעוע, הסימטאות לא היו מרוצפות, הביב נזל והאוכלוסיה בשכונה נתמעטה (התגררו בה קשישים ומעוטי יכולת). עבודות השיקום נעשו ע"י החברה לפיתוח מזרח ירושלים מטעם עיריית ירושלים, משרד התיירות, בעלי הנכסים בשיתוף הקרן לירושלים. על מלאכת פיקוח השיקום נתמנה אדר' נחום מלצר, העבודות מלוות שיפוץ וניקוי חזיתות המבנים, רחוב סלומון נסגר והפך למדרחוב ופותחה מערכת הסימטאות והשבילים.
נחלת שבעה הומה בימים אלו. סיור בינות לבתים עם הכתוביות המתארות את מה שהיה כאן הוא סיור קסום. בשעות בין הערביים ארגנו כאן עירית ירושלים ומשרד התיירות פעילויות מידי יום . תקופת הרגיעה במצב הבטחוני הביאה לשיפור ניכר בתיירות ואנחנו שתמיד עיננו אל ירושלים ממליצים בחום ובעיקר עכשיו כשקריר כאן.
בחצרותיה הססגוניות אפשר לחוש מידי יום ובמיוחד בתקופת הקיץ את מראות העבר שטעם לא פג מעולם. באחת השכונות זו שבתחומה גם כמה מחצרותיה המפורסמות כחצר פיינגולד- נחלת שבעה השכונה השלישית שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה, נסייר השבוע.
השכונה נמצאת בין הרחובות יפו מצפון לרחוב הלל בדרום ובין רחוב סלומון ממערב לרחוב ריבלין ממזרח. צורתה כעין מלבן המתרחב מעט כלפי צפון ונקטע באלכסון ע"י רחוב יפו.
שבעת המייסדים של "נחלת שבעה" היו צעירים אשכנזים, מעדת ה"פרושים". והם: יוסף ריבלין, מיכל הכהן, יואל משה סלמון, חיים הלוי, יהושע ילין, אריה ליב הורביץ ובייניש סלאנט. הייתה זו חבורה קטנה ומגובשת של אנשים נמרצים, בעלי יוזמה ונטיות לחדשנות, שנפשם נקעה מתנאי הקיום וקשיי היום- יום ברובע היהודי. חלקם ניסו כבר בעבר לרכוש אדמות מחוץ לחומות, המגרש שרכשו חולק לשבעה רצועות אורך, מצפון לדרום, כך שכל אחד מהמייסדים קיבל חלקה שווה בערכה.
רכישת הקרקע על ידי היהודים באמצע המאה ה-19 היתה כרוכה בקשיים מרובים. שטח הקרקע שהשתרע על כ- 24,000 אמות רבועות (כ-120 דונם נכון להיום), נתחם בדרך יפו מצפון ובבית הקברות המוסלמי (הממלוכי) מדרום. הקרבה לדרך יפו ולבנייני מגרש הרוסים, שהוקמו חמש שנים קודם לכן, תרמו לתחושת הביטחון של התושבים.
שבעת המייסדים התאגדו בחברה וקבעו לה תקנון מסודר ומפורט. התקנון שימש דוגמה לתקנות של חברות אחרות, שהתאחדו בשנים הבאות והקימו שכונות כגון: "מאה שערים", "אבן ישראל" ועוד.
בחברות אלו מילא יוסף ריבלין תפקיד מרכזי, כמו גם כמה ממייסדיה האחרים של נחלת שבעה.
ביום החתימה על התקנון, הטילו החברים גורל ושני הזוכים הראשונים היו מיכל הכהן ומשה סלומון, שוויתר על זכותו לטובת יוסף ריבלין. הבונים ניגשו מיד לבנייה וכעבור חודשיים, ביום ט' בתמוז תרכ"ט, עמדו שני הבתים הראשונים על תילם סמוך לדרך יפו- ירושלים. יוסף ריבלין חנך את ביתו בכ"ז באב תרכ"ט. לא אחת הוא נאלץ להתגורר בבית בגפו, שכן אשתו חששה לצאת מחוץ לחומות ולגור
בבית הנידח ומחוסר ההגנה בלילה.
הבתים נבנו כמתוכנן, ואולם רק חלק מהחברים גרו בפועל בשכונה. מיכל הכהן עבר לביתו רק כמה שנים לאחר השלמתו. יהושע ילין לא גר בשכונה כלל, כי העתיק את מגוריו למוצא. בייניש סלאנט לא גר אף הוא בבית שבנה. יואל משה סלומון, אריה ליב הורוביץ וחיים הלוי גרו בשכונה. סלומון היה היחיד שגר בשכונה עד פטירתו. חיים הלוי מכר את דירתו בשנת 1890 . יוסף ריבלין גר בשכונה רק חמש
שנים. בשנת 1874 עבר לגור בשכונת "מאה שערים", שהוא נמנה עם מייסדיה. ובשנת 1876 עבר ל"אבן ישראל".
בשנים 1871-1872 בנה יוסף ריבלין במגרשו שב"נחלת שבעה" בתים אחדים, שמכר אותם בתשלומים לשיעורין למתיישבים נוספים.
יוסף ריבלין פנה באייר (1872) ליהודי העיר העתיקה בקריאה לבוא לגור בשכונה. לצורך זה גייס כספים והקים קופה מיוחדת. כמה מאמידי העיר תרמו לקרן. כוללים היקצו 7% מהכנסותיהם, ופקידי אמסטרדם ומונטיפיורי תרמו אף הם. מי שתיה הובאו לשכונה מבורות בעיר העתיקה, בעוד מי הגשמים- לרחיצה ולכביסה - נשאבו בשנים הראשונות בבריכה ממילא הסמוכה.
בקיץ 1872 נבנו 45 דירות חדשות, ובתשרי תרל"ג התגוררו בשכונה 50 משפחות. חנוכת הבתים החדשים נערכה בראש חודש חשוון תרל"ג בטכס חגיגי. רבות מן המשפחות החדשות היו מבני העדה הספרדית. איציק שווקי מהמועצה לשימור אתרים חרד מאוד לעתיד השכונה "קבלנים לוטשים עין לרחובותיה בתיה ובעיק מגרשיה והמאבק לשימור כלל לא פשוט" הוא אומר.
בשנת 1874 בנו יוסף ריבלין וחיים הלוי את שורת הבתיים הדרומית בשכונה, אחרי שקנו מחבריהם את החלקות שהיו מדרום למגרשים שרכשו. תחילה אסרו השלטונות לפתוח בתי עסק בשכונה, אך המתיישבים הראשונים עקפו איסור זה, ע"י שמכרו מיני מרקחת והקימו בית קפה במסווה של מתן כיבוד
לעוברים ושבים. העגלות שהחלו נעות בדרך הסלולה עצרו לחניה ראשונה בנחלת שבעה. בשכונה קמו בתי מלאכה ועסקים אחרים, בעיקר בקרבת רחוב יפו.
לשכונה לא היה מערך כללי מתוכנן, והיא לא נתחמה בגדר כמשכנות שאננים. הבתים היו בני קומה אחת או שתיים, עם מדרגות חיצוניות לקומה השניה, בעוד השטח מתחתן נוצל למחסנים. ליד רוב המבנים היו חצרות ובורות מים במרכזן. חלונות הבתים היו מוארכים, עם סבכות ברזל. כסגנון הבנייה של העיר העתיקה.
השכונה שנבנתה בצורה צפופה בתשתית רעועה נועדה להריסה. החל מתקופת המנדט ובמקומה ביקשו המתכננים להקים את "הסיטי" של העיר. בשנת 1963 אושרה ע"י עיריית ירושלים הריסת השכונה עד יסוד. בתוכנית מס' 856 שתוכננה ע"י האדריכל קלרוויין. שמטרתה הקמת מבניי משרדים עם מרכזי מסחר, בשלב ראשון נהרסו כעשרה מבניניי השכונה בהם ביתו של יואל משה סלמון שעל שמו נקרא בית יואל.
להלן סיפור ההצלה של השכונה ממר יוסי פלדמן מנכ"ל המועצה לשימור אתרים: בערב ירושלמי קריר נפגש בבית קפה בנחלת שבעה יהודי מנוחין (הכנר) עם טדי קולק שהיה בזמנו ראש העיר ואמר לו איך עיריית ירושלים לא מנצלת את פוטנצייל הטמון בשיקום השכונה, בהקמת בתי קפה ומסעדות, כמו באירופה כמנוף תיירותי.
עוד באותו ערב קרא טדי קולק למהנדס העיר וככה השכונה ניצלה מהרס. בשנת 1986 ביטלה עיריית ירושלים את תוכנית הריסת נחלת שבעה. תוכנית כוללת חדשה הוכנה ע"י האדריכל נחום מלצר מס' 2422, האוסרת הריסת המבנים המקוריים, והיא מטילה חובת שמירה על המרקם, הרחובות, הסימטאות, גדרות האבן, בורות המים והחצרות הפנימיות.
מצבה של נחלת שבעה לפני השיקום היה בכי רע. השכונה סבלה ממהזנחה של שנים, הבתים היו במצב רעוע, הסימטאות לא היו מרוצפות, הביב נזל והאוכלוסיה בשכונה נתמעטה (התגררו בה קשישים ומעוטי יכולת). עבודות השיקום נעשו ע"י החברה לפיתוח מזרח ירושלים מטעם עיריית ירושלים, משרד התיירות, בעלי הנכסים בשיתוף הקרן לירושלים. על מלאכת פיקוח השיקום נתמנה אדר' נחום מלצר, העבודות מלוות שיפוץ וניקוי חזיתות המבנים, רחוב סלומון נסגר והפך למדרחוב ופותחה מערכת הסימטאות והשבילים.
נחלת שבעה הומה בימים אלו. סיור בינות לבתים עם הכתוביות המתארות את מה שהיה כאן הוא סיור קסום. בשעות בין הערביים ארגנו כאן עירית ירושלים ומשרד התיירות פעילויות מידי יום . תקופת הרגיעה במצב הבטחוני הביאה לשיפור ניכר בתיירות ואנחנו שתמיד עיננו אל ירושלים ממליצים בחום ובעיקר עכשיו כשקריר כאן.