]]הסופר החקלאי משה סתוי, שהיה מעורה בטבע הארץ ובחיי תושביה התריע לא פעם, על העדר התאמה ביצירות סופרים ומשוררים לטבע הארץ ואורחותיה. בכתביו חזר הדגיש את הניגוד בין "הסתיו" של ארץ ישראל לסתיו האירופי :"עם הגשם הראשון, באה הרווחה לאדם, לחי ולצומח, ורונן הלב לקראת החיים החדשים... והשם חורף מסמל כאן את התחייה, רעננות ועלומים".



על תקופה אחת (סתיו), על צמח אחד, כמעט ואין חולק לא בשירים ולא בספרות הארץ ישראלית. זהו החצב.



נסעתי השבוע בכבישי ארץ ישראל. לאו דווקא באותם כבישים ראשיים המחברים בין הערים הגדולות. דווקא שם, בכבישי הנוף הנפלאים של ארצינו אפשר ללמוד על הטבע, ועל חיותו יותר מכל.



נסיעה קסומה בכביש היורד אל הבקעה, דרך מעלה אפרים (כן, גם זו ארץ ישראל), או בכביש העולה למצפה ישי בקדומים גילתה מיד את אשר חפץ הלב. לראות , כפי שאומר שלמה בשיר השירים " הפרחה הגפן, הניצו הרימונים..".

אז הגפן כבר מזמן פרחה, אבל את הרימונים רואים בכל מקום. ויותר מכך והכי סמל של מבשר הסתיו ושלהי הקיץ – החצב. עמודי התפרחת מיתמרים, ומיד כשמבחינים בו מרגישים שהנה מסתיים לו הקיץ. נכון שהמיזוג עוד עובד במלוא התפוקה, אבל מה שיבוא אחריו כבר ידוע.



צמח זה, הוא אחד הנפוצים ביותר בארץ מבני משפחת השושניים. מאגרי המים שבבצל הם המאפשרים את התפתחותה של התפרחת הגדולה בעונה היבשה ביותר של השנה. בצלו של החצב עשיר במזון ובמים עד כדי כך, שגם עם יעקרו אותו מן האדמה וירחיקו מעליו את השורשים, לא יהיה בכך כדי למנוע את הופעתה של התפרחת בהגיע זמנה לפרוח.



פריחת החצב, זאת יש לדעת, אינה פותחת את עונת הצמיחה החדשה, אלא מסיימת את עונת הצמיחה הקודמת. עמוד התפרחת הנראה לעין כל, הוא למעשה התפרחת של הבצל שעליו נבלו בראשית הקיץ.



במקומות רבים בארץ, נהגו החקלאים להשאיר את החצב בגבול השדה, או אף לשתול אותו שם, כדי לסמן גבולות קבועים. לפי המסורת השתמש יהושע בן נון, בצמח החצב, כדי לתחום את נחלות השבטים. נחל קנה הוא אחת הדוגמאות לכך ומכאן יש אומרים אף שמו של הנחל הזורם לו בהרי השומרון.



כך, או אחרת, קחו את עצמכם, את הילדים ואת הרעייה, סעו בכבישים הצדדיים וכשתבחינו בחצב, עצרו, התבוננו ותפנימו. הקיץ הזה הולך להסתיים.