ידידיה מאיר
ידידיה מאיר מנדי אור

1

אדוני ראש הממשלה, אנא, תמשול. קדנציה שלמה היית חטוף ושבוי בידי השותפים שלך, מתנהל ממשבר למשבר, מגיב ולא יוזם. והנה, בשבועיים האחרונים של המרוץ לראשות הממשלה, דווקא כשהכיסא שלך כל כך התנדנד, הרגישו אזרחי ישראל תחושה ברורה: יש לנו ראש ממשלה.

לא משנה אם הם אוהבים אותך או לא, כולם חשו שיש שם למעלה מישהו ערני, מתפקד, רעב. נסעת לנאום בקונגרס האמריקני במרץ, בעזוז ובעוז שלא אפיינו את הכהונה האחרונה שלך. התראיינת בשבוע האחרון בכל תחנה וערוץ ויצאת הרבה לשטח (מהמכינה בעלי דרך שוק מחנה יהודה ועד כיכר רבין), מה שממש לא קרה בשנתיים שחלפו.

הגבת, ענית, ולא היית רק מהיר וזריז אלא גם אידיאולוגי מאוד. קדימה, אדוני ראש הממשלה. תמשיך את הרוח הזאת גם לתוך הקדנציה. תיכנס חזק לכל התחומים – תקשורת, תרבות, יהדות, ציונות, משפט, ביטחון, כלכלה. יש לך מנדט. שלושים מנדטים.

2

ובעצם, למה אני כל כך רגוע לגבי ראש הממשלה? למה אני מושפע מאנשים שאומרים בביטחון "עכשיו תהיה פה ממשלת ימין יציבה במשך ארבע שנים"? ממתי אני שם את מבטחי בפוליטיקאים? כבר סיפרתי כאן פעם על אותו יום שלישי של בחירות 2003. הבחירות התקיימו אז סמוך לפרשת בשלח, ואחד ממתפללי בית הכנסת שלנו ניגש אליי אחרי התפילה, ותוך כדי שהוא חולץ את התפילין אמר בחגיגיות: "אל תדאג. הניצחון שלנו מובטח. זה כתוב בפירוש בשירת הים: 'אריק חרבי – תורישמו ידי'. אתה תראה שבעזרת ה' אריק ינצח את כל האויבים!".

וכך אכן היה. בדיוק כמו שנאמר מפורש בתורה, אריק שרון ניצח בבחירות, לשמחת כל מי שארץ ישראל יקרה ללבו. את מה שקרה בסוף אין צורך להזכיר. אבל באותו רגע, שנתיים ומשהו לפני ההתנתקות, חשבנו שאנחנו יודעים מה טוב לנו ומי טוב לנו. הלא אם חלילה היה מנצח באותן בחירות עמרם מצנע ולא שרון, בטח הייתה דאגה גדולה בימין, ובעיקר ביישובי יהודה ושומרון, ובעיקר בעיקר ביישובי חבל עזה. מה יהיה עכשיו? מי יחזק את ההתיישבות? מי יילחם באויב? אבל בבחירות ההן לכנסת ה‑16 נבחר אריק שרון ולא מצנע, וכולנו נשמנו לרווחה. ואז, תוך שנתיים, קוים בנו מקרא שכתוב: "ארדוף, אשיג, אחלק שלל, אזרוק לקראווילות".

3

ידיד שלי צלצל אליי בשבוע שעבר והזכיר לי משהו: "אתה זוכר שאחרי שהרב עובדיה יוסף זצ"ל נפטר, התקשורת מצאה את עצמה משדרת יום שלם את ההלוויה? לא בטוח שכך הייתה התוכנית המקורית, אבל זה הרי היה האירוע הציבורי הגדול בתולדות המדינה. פשוט לא יכלו להתעלם מכך שכמעט מיליון בני אדם מרגישים עצב ובאים.

אתה זוכר שכתבת אז שבדרך כלל התקשורת אומרת לנו מה לחשוב (על אוסלו, על היהדות, על הכול) אבל היום, לראשונה, אנחנו אמרנו לה מה לחשוב? אז נדמה לי שבבחירות 2015 שוב אמרנו לה, בפעם השנייה, מה לחשוב".

הדיון הציבורי התוסס על התקשורת, העם, האליטות וזרמי העומק בחברה הישראלית מרתק אותי. כדאי שנמשיך לעסוק בו, ולא נעבור כל כך מהר לדון במי יהיה סגן שר החקלאות ואיך ליברמן יכופף בסוף את דרעי (או להפך). יש פה שעת כושר לפתוח את הכול, כולל הכול, ואולי אפילו להתחיל לתקן. באחד מראיונותיו בנושא הטעון הזה, נשאל עמית סגל איך הוא יכול להיות אובייקטיבי? הרי להיות כתב עם כיפה זו אמירה. סגל ענה למראיין: "כן, זו בהחלט אמירה. וגם להיות כתב בלי כיפה זו אמירה".

4

בעודנו מטיפים לחשבון נפש בתקשורת הכללית, אולי גם זו המגזרית צריכה לבחון את עצמה בקטנה. כי בעצם, תקשורת היא תמיד קצת יותר ליברלית מהציבור שלה, ובגלל אופיה הברנז'אי היא לפעמים מאבדת קשר עם המציאות. השבוע נהנו רבים לצטט את מה שכתבו רביב דרוקר או בן כספית או נחום ברנע יומיים לפני הבחירות. כמה כיף לקרוא איך הם אמרו שזה סוף שלטון נתניהו, שהעם לא יכול יותר ושכדאי ששרה תתחיל כבר לארוז את החפצים בבלפור, כי הנה הנה בוז'י וציפי באים.

אין לי כוח לעשות ניסוי כזה על התקשורת הדתית-לאומית, וגם לא נעים לי כי חלק מהכותבים הם ידידים שלי, אבל שווה לבדוק את הסיקור של הפריימריז בבית היהודי, למשל.

האווירה התקשורתית הייתה של 20 מנדטים לפחות, ושל מהפכה גדולה ברשימה, כאילו רונן שובל ודני דיין (ואנט חסכייה!) רק מתלבטים איזה תיק בכיר לקחת. הכותרות יצרו תחושה אחת, והמציאות התבררה כאחרת לגמרי. בסוף ראינו שציבור המצביעים (כרגיל?) שמרן ומאופק יותר מהכתב המגניב שבדיוק צייץ דאחקה נשכנית על שפמים.

מה לעשות, החדשות, כשמן כן הן, צריכות להיות תמיד חדשות, והתקשורת תמיד תחפש אקשן חם וטרי, אבל במציאות, הציבור לא ממהר לנטוש ולהחליף, מתברר. לא את ניסן סלומינסקי ולא את בנימין נתניהו. כתבים, היזהרו במגניבותכם.

5

מישהו אמר לי השבוע מהי ההגדרה לאחוז החסימה בישראל: ברוך מרזל פלוס עשרת אלפים קולות. תמיד איכשהו זה יוצא ככה. אבל ברצינות, מפלגת יחד קיבלה מספר מרשים של 125,158 קולות. רק עשרת אלפים קולות חסרו לה כדי להיכנס לכנסת. ומאז שהיא נכשלה – כולם מאשימים אותה, מכל הכיוונים. היא גם לקחה מנדטים לש"ס, וגם לקחה מנדטים ליהדות התורה, וגם לקחה מנדטים לבית היהודי. מדהים, עם כאלה האשמות אפשר היה לחשוב שהיא קיבלה עשרה מנדטים.

בפועל, בהחלט צריך לחשוב טוב טוב בפעם הבאה לפני הרפתקה כזאת (נס שבמקביל ביבי קיבל 30 מנדטים), ואולי צריך קודם כול לבסס טוב יותר את הקשר הרוחני-תורני בין הציבור הדתי והחרדי בשנים הקרובות. ומצד שני – אי אפשר להתעלם ממאה עשרים וחמישה אלף איש ולזלזל בהם. זה המון אנשים.

ואם כבר: אי אפשר להתעלם גם מ‑786,313 הבוחרים ששמו פתק "אמת" בקלפי. זה מספר עצום. 24 מנדטים. למה לזלזל כל כך בבוז'י? למה להתנהג כאילו ביבי קיבל 30 מנדטים ובוז'י קיבל אפס? קצת כבוד ונדיבות של מנצחים כלפי המפלגה השנייה בישראל לא יזיקו לאף אחד.

6

שלושה חברים שלי נפלטו מהכנסת. אני לא יודע אם המילה חברים מתאימה כאן, אבל אלה אנשים שאני מכיר ומעריך ומחבב מהחיים עצמם, ממזמן, לא מהפוליטיקה. יעקב אשר מיהדות התורה, ושולי מועלם ואבי וורצמן מהבית היהודי. לא כל כך ידעתי מה להגיד להם עם פרסום תוצאות האמת. מה אתה אמור לעשות במצב כזה, לנחם? ("המקום ינחם אתכם" זה לא בדיוק הטקסט למי שאיבד את המקום בכנסת). אבל האמת שככל שחשבתי על זה, הבנתי שגם אם הם לא ח"כים בפועל, בתודעה הציבורית של רוב המדינה הם יישארו ח"כים.

אני חושב שעד היום באירועים אנשים מתייחסים לשאול יהלום כאל חבר כנסת, ובטח גם לדן מרידור. התודעה הציבורית לא מוחקת אתכם כל כך מהר, מניסיון: כבר כמה שנים שאני לא מגיש פינה על פרשת השבוע בתוכנית בוקר בטלוויזיה, אבל עד היום אנשים אומרים לי משהו בנוסח "כל שבוע אני רואה אותך". ויש אפילו כאלה שמגדילים לעשות וטוענים "אני לא מכניס שבת בלי הפינה שלך". כך שבמובן מסוים אתם עדיין ח"כים, וכמובן שבעתיד אולי עוד תהיו באמת. בהצלחה.

7

ובהמשך לסעיף הקודם, מי קבע שהפוליטיקה כל כך חשובה? שדווקא מהכהונה בכנסת משפיעים הכי הרבה? יש עוד כל כך הרבה זירות קריטיות לעם ישראל. יופי, ביבי ניצח, עכשיו אפשר לעלות קומה? אם המגזר הדתי היה משקיע חצי מהאנרגיה שהוא השקיע בוויכוחים בין המפלגות, ביציאה החוצה לעם ישראל, אפשר היה להפוך את המדינה.

עוד לפני שהפך לרבי מלובביץ', בהיותו כבן ארבעים, כתב הרב מנחם מנדל שניאורסון לוח ובו משפט חסידי יומי, לכל אחד מימות השנה. המשפט שמופיע בלוח הזה ביום כ"ו באדר, יום הבחירות, מכיל גם את הביטוי "מחלת המפלגות" וגם את הביטוי "תעמולה".

אז הנה סוג של מצע בחירות אלטרנטיבי שמצאתי בלוח 'היום יום', בדיוק ביום שבו הלכה מדינת ישראל לקלפי: "בשלושה כלי שרת – אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל – צריכים צעירים בני תורה לגשת לעבוד בכרם ה' צבאות, לקרב לב אחיהם לקיום מצוות מעשיות וקביעות עתים לתורה – מבלי התחשב עם מחלת המפלגות. והאמת הגמור הוא, אשר לב ישראל הוא מעיין מקור מים חיים, וברית כרותה לעבודה ותעמולה שאינן חוזרות ריקם".

8

הפתעת הבחירות: העם.

לתגובות: yedidyam@netvision.net