אלי אוחנה
אלי אוחנהצילום: פלאש 90

את הידיעה על הצנחת אוחנה לבית היהודי קיבלתי גם אני ברגשות מעורבים: בפליאה, אך גם באכזבה. לא לילד הזה, שכל ימיו שיחק כדורגל בשבת, התפללנו. אבל למחרת ראיתי תשדיר של הבית היהודי, ובו עומד הכדורגלן לשעבר ובקול צלול אומר: "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". ואז ראיתי את פניו המאירים של הרב משה עמיאל זצ"ל, ונפל לי האסימון. מדוע הרב עמיאל?

גדלתי כנער תל-אביבי, ובארץ היה אז חילון עצום. הרב עמיאל (שנבחר כרב הראשי של תל אביב ב‑1935), היה מוטרד מכך מאוד, וטען כי "אנחנו (המזרחי) מפטמים עגלים לעבודה זרה". כמה שנים אחרי קום המדינה, בבני עקיבא שקלו לסגור את התנועה, כי חשבו שאין להם סיכוי לעמוד בפני החילוניות המתגברת. וברוך השם, החליטו להמשיך בכל הכוח, והשאר היסטוריה.

ההשוואה כיום בין עולם התורה הענק שבנינו ובין מה שהיה אז היא בלתי נתפסת. ואכן, כשאוחנה היישיר מבט מול עם ישראל בטלוויזיה ואמר: "על פי תורת ישראל", אפשר היה לדמיין את הרב עמיאל מחייך ואומר: "ברוך השם, עכשיו, ודווקא עכשיו, השלמנו את המהפכה, כשהפכנו את הקערה על פיה" (ובמקום שהנוער הדתי יימשך לכדורגל, אנחנו מושכים את הכדורגל לבית הכנסת).

ישיבות ההסדר והמכינות הן קומת הבסיס של חיזוק עצמנו. ועכשיו, הקומה השנייה, ועם הפנים לעם ישראל, ואין טוב מאוחנה, ודווקא הוא ולא אחר, לציין זאת בקולו: "על פי תורת ישראל". גם הישראלים הבחינו היטב באירוע המפתיע, והמנדטים לבית היהודי קפצו באחת ל‑17 או 16 מנדטים.

עד שכל זה הגיע אלינו, אל המפד"ל הישנה והשמרנית, ולחצנו על הברקס בכל הכוח. הרוגז על בנט היה כללי: מהדתיים המודרניים ועד לרבני הר המור. אוחנה עצמו הופתע, טרק את הדלת, וגם הסקרים צנחו באחת. נפתלי בנט טעה כשלא השכיל להכשיר את הקרקע למהלך, אבל הרעיון עצמו היה מבריק ומוצלח מאוד, לא רק ברמה האסטרטגית אלא קודם כול ברמה התורנית.

הכנסת אינה הסנהדרין, אלא שוּק החיים שלנו. צריכים להיבחר אליה יודעי תורה וגם יודעי חוכמת החיים. ובייחוד מי שבאופן הטוב ביותר יכול לקדם את המטרה של קיום מדינה יהודית הבנויה על אדני הצדק והיושר בישראל.

מסיבה זו ראתה עינו החדה של נפתלי בנט ("זה עם הכיפה הקטנה") מה שלא ראתה עינם של גדולי החכמים בציונות הדתית, שלא השכילו לראות את המהפך: הכדורגלן מחלל השבת עומד מול עם ישראל ואומר בקול מלא שירה "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". זה היה עתיד להיות רגע שיסמל מעבר ממפלגה בינונית למפלגת שלטון.

אבל עינינו לא ראו את המראות, ואוזנינו לא שמעו את הקולות. כמה חבל. הלוואי שיהיה לנו השכל, גם האומץ, לחזור בתשובה.