בורסת ההימורים על ליהוק שרי הממשלה הבאה מתנהלת בקצב מהיר, וכמה פרשנים כבר הצליחו להרכיב ממשלה על דעת עצמם. הספקולציות הללו הניבו אצלי רעיון בעל פוטנציאל מסחרי - בתנאי שמרחיבים את מעגל המשתתפים במשחק מעבר לפרשנים המקצועיים.
במקום להמר על קבוצות כדורגל או על כדורים צבעוניים שנפלטים מהמכונה, אפשר לבקש מעם ישראל להמר על זהותם של השרים. במקום הדאבל-לוטו, המהמרים יוכלו להכפיל את זכייתם אם ינקבו במספרם הכולל והסופי של שרי הממשלה. במשחק השיבוצים הזה, המלצתי העיקרית לבית היהודי היא לא תחמוד את תיק החוץ לנפתלי בנט - למרות שבנט ראוי ומתאים לתפקיד.
ראשית, יש להתנער מהאשליה שדי באיוש תיק החוץ כדי לשדרג פוליטיקאי בעיני הציבור למעמד של ראש ממשלה פוטנציאלי. תיק החוץ הוא למעשה חצי תיק, כי המכהן בתפקיד חייב להסתפק בשיריים המדיניים שמותיר לו ראש הממשלה. היחסים עם וושינגטון תמיד זורמים דרך משרד ראש הממשלה, ולפעמים גם דרך משרד הביטחון - זאת למדו כל שרי החוץ החל מאבא אבן. בהתאם לכך, סילבן שלום או אביגדור ליברמן לא השתדרגו מתפקיד שר החוץ, ואפילו חלה נסיגה במעמדם. בימי ממשלת הרוטציה בין שמעון פרס ליצחק שמיר שרי החוץ אמנם היו חזקים, אבל זו לא הייתה פונקציה של התפקיד אלא של בעל התפקיד, שהנהיג את אחד המרכיבים החיוניים של הממשלה והקואליציה.
מתוקף תפקידו, שר החוץ פחות חופשי לבטא את העמדות המדיניות של מפלגתו כאשר הן אינן מתיישבות עם העמדות המוצהרות של ראש הממשלה. קחו למשל את נושא המדינה הפלשתינית. הסירוב של ראש הממשלה למדינה פלשתינית החזיק מעמד פחות משבוע, ואז קיבלנו את פירוש רש"י שההתנגדות תקפה רק בנסיבות הנוכחיות של מזרח תיכון עם דאע"ש וחיזבאללה. כאשר שוב נקבל מזרח תיכון חדש, יש על מה לדבר בכל הקשור למדינה פלשתינית. כך נותרנו עם הגישה המטופשת לפיה מדינה פלשתינית היא מעין תוכנית חיסכון, שהערבים יכולים לממש אותה בכל עת שירצו. הם אפילו לא צריכים לשלם קנס על סרבנותם המתמשכת.
ליברמן היה מסוגל למלא את תפקיד שר החוץ היות שעמדתו השלימה עם חזון שתי המדינות, כולל חילופי שטחים. בנט כשר החוץ יהיה כבול מלפעול לשינוי התודעה ולשיווק 'תוכנית ההרגעה' שלו, המתבססת על סיפוח שטחי C.
זאת ועוד: טובים השלושה מן השניים. למרות המגרעות של תיק החוץ, מבחינת המחירון הוא ייחשב פיצוי די הולם לסיעת הבית היהודי, וישמש הצדקה לקמצנות בהקצאה נוספת. דווקא בגלל הצטמקותו של הבית היהודי בכנסת, חשוב שיהיו לו יותר שרים שיהפכו למוכרים בציבור הישראלי וייחשבו כגרעין הנהגה לעתיד. למרות שנפתלי בנט הוא המותג העיקרי של הבית היהודי, אי אפשר לבנות את המפלגה על סיסמת "רק בנט". לו היה מדובר בתיק הביטחון, עסקה שמסתפקת בשני שרים הייתה אולי משתלמת. אבל תיק החוץ אינו כזה, ולכן עדיף שגם איילת שקד תהיה חברת ממשלה ולא רק יו"ר ועדה.
תפקיד שר החוץ דורש נסיעות מרובות, וכתוצאה מכך יותר שהייה בחו"ל לעומת תפקידים אחרים. קמפיין הבחירות הבאות מתחיל כבר עכשיו, כאשר היעד הראשון צריך להיות ביטול המסגרות הנפרדות בתוך רשימת הבית היהודי. לא נוכל להתחיל כל מערכת בחירות בשאלה האם תקומה בפנים אם לאו. מן העבר השני, המשבר הנוכחי חשף את הצורך להבהיר מה הם גבולות הגזרה של המפלגה, לדוגמה בקשר לזהות המועמדים ברשימתה לכנסת, ומה מבדיל בינה ובין הליכוד. אלו תהליכים שאי אפשר לפתור בשליפה, והם דורשים את מעורבותו האינטנסיבית של יו"ר התנועה.
כשאמריקה משנה את פניה
קיים קונצנזוס ישראלי שיש לשמור על היחסים הטובים עם ארצות הברית, וגם שהמדיניות הישראלית חייבת להיות מושתתת על תמיכת הרפובליקנים והדמוקרטים כאחד.
בואו נתחיל עם השאלה השנייה. אפשר להסכים על מדיניות של אי התערבות ישראלית בבחירות בארה"ב, ועל שמירת הלשון כאשר מתעוררים ויכוחים שם. הסיפור מסתבך כאשר נשיא ארה"ב, שעם היבחרו הופך בפועל ליו"ר מפלגתו, דוחף לקרע לא רק עם ישראל אלא גם עם המפלגה היריבה.
השנים הטובות של תמיכה דו-מפלגתית בישראל נבנו בתקופה שבה ההבדלים בין שתי המפלגות היו מינוריים. המצב הזה עורר אי נחת אצל כמה חוקרים, שרצו לאמץ דפוסים אירופיים לפיהם המפלגות תאמצנה קו אידיאולוגי ברור. עם הזכייה בשלטון הן ינסו לממש את גישתן, ובסוף הקדנציה הבוחר יראה וישפוט. ואמנם ארה"ב הפכה לאירופה, כאשר הן בתחום הפנים והן ביחסי החוץ נשיא ששיווק את עצמו בבחירות 2008 כנשיא POST PARTISAN - כזה ששם את המחלוקות הפוליטיות מאחורינו, אץ רץ להרחיב את השסעים. השסעים שצצו בבחירות אצלנו הם מתונים בהשוואה למצב בארה"ב. ועד שאחד הצדדים יקבל מכה אלקטורלית כואבת במיוחד וייאלץ לעשות אחורה פנה לעבר המרכז, המצב הזה עשוי להתמשך.
ישראל תתקשה להרגיע את היחסים עם הממשל הנוכחי, כי לא מדובר במחלוקות על כללי טקס ופרוטוקול אלא בעיקר בנושאים של מהות. האם ישראל מסכימה לדחיקתה לגבולות 1967 ולהקמת מדינה פלשתינית תמורות ביטחונות, שאת ערכם ראינו באוקראינה ובסוריה? האם עלינו לברך על ההסכם הגרוע שהבית הלבן נחפז לחתום עם האיראנים, הסכם שמעורר ספקנות גוברת הן בדעת הקהל האמריקנית הכללית והן אצל האליטות, עד ש‑367 חברי בית נבחרים (מתוכם 120 דמוקרטים) הביעו את התנגדותם?
או אולי הפתרון המתבקש הוא הצמדת הריתמוס הפוליטי אצלנו למגמות בארה"ב? אולי כאשר המטוטלת בוושינגטון זזה שמאלה, עלינו להדיח ממשלת ימין או לכל הפחות לרפד אותה עם אישים כמו דן מרידור, ורק וכאשר יחזרו הרפובליקנים לבית הלבן נהיה רשאים שוב לבחור ממשלת ימין?
מי שדוחה רעיון של התאבדות או התבטלות, ייאלץ להתמודד עם ממשל עוין כמיטב יכולתו.