להתחזק, זו הנחמה שלי

גבריאל ששון, האב ששכל שבעה מילדיו בשריפה בברוקלין, נפרד מהם בטור מיוחד וכותב על ההתמודדות. "יש לי אהבה עצומה לקדוש ברוך הוא".

גבריאל ששון , ז' בניסן תשע"ה

הבית שנשרף בברוקלין.
הבית שנשרף בברוקלין.
צילום: רויטרס

באמת אין מה לומר, השתיקה זהו המסר המתאים כאן. אין לי מילים לתאר את הכאב. שואלים אותי אנשים: איך היה לי כוח להתמודד עם המצב. זה הגיע מכך שיש לי אהבה עצומה לקב"ה, וכפי שיש יחסים בין אדם לחברו אשר ניתן לשפר אותם עם הזמן, זה מגיע עם הזמן ועם העבודה שלך מול הקב"ה.

אמי אליען נפטרה כשהייתי בגיל 16. היו לי טענות רבות כלפי הקב"ה. כעסתי מאוד, איך ייתכן שלקחו אותה ממני ומהמשפחה. כולנו, אני, אחי ואחותי, היינו שבורים, בלי בית ובלי שמחה. גדלתי ביפן, לשם הגיעה משפחתנו מסוריה לפני מלחמת העולם השנייה לצורך פרנסה, לא הייתה לנו שום משפחה שם. אחרי פטירת אמי חיפשתי תוכן. עבדתי אז בחברה פיננסית. חשבתי לעצמי, האם זה מוצדק לעבוד קשה כל השנה בשביל לקבל שבועיים חופש בשנה? זה לא היה נשמע לי הגיוני.

החלטתי לנסוע לירושלים, ללמוד תורה כדי להבין את תוכן החיים. הנסיעה הייתה אמורה להיות לחודש בלבד. עד אז הייתי מסורתי. הוקסמתי מהיופי ומהעומק שיש בתורה. החודש הזה הפך להיות משמעותי בעבורי ובעל השראה לכל חיי. כל יום שלמדתי הוסיף לי אהבה לקדוש ברוך הוא. ככל שהשקעתי יותר בלימוד התורה, חשתי שאני מקבל יותר עומק והשגה. ואז התחלתי להבין את הגדלות של המסורת שלנו.

נשארתי בירושלים כאברך. באותה תקופה התחזק מאוד הקשר עם אבא שלי, שפתאום נכנסתי לעולם שהוא גדל בו. אבי עליו השלום גדל בחלב שבסוריה למשפחה של תלמידי חכמים. התורה שלמדתי קישרה אותי לכל הדורות אחורה ולמסורת של המשפחה. זה אחד מהדברים שמצערים אותי, שיש יהודים רבים אשר יש להם ניתוק בין הדורות. האבא לא מצליח להבין את הטרמינולוגיה של הבן, והבן לא מבין את האבא.

שמחת החיים העיקרית שהייתה לי הייתה לימוד התורה עם ילדיי. זה יצר קשר עמוק ביני לבין הילדים, ובין כל בני המשפחה. הכל התייחס לתורה אחת, מאחדת את כולם. הילדים שלי גדלו בירושלים על טהרת הקודש. אשתי ואני הקפדנו מאוד בנושא חינוך הילדים, ואשתי התמסרה מאוד ובאופן מיוחד להתפתחות במידות, תוך כדי שמירה על צניעות אישית. חינוך הילדים היה מתוך שמחה ואהבה, וזה מה שהפך אותם לאצילים.

כל הילדים שלי היו טובי לב, צנועים במידות ולא דיברו רע על אחרים. תמיד עשו כל שביכולתם לעזור לאחרים, והיו בעלי שמחת חיים. כל החברים שלהם היו בטוחים שהם החברים הכי טובים דווקא שלהם. הבת הבכורה שלי, עליין, בת ה־16, הייתה חרוצה בכל תחומי החיים, ובפרט ביחסי אנוש, תמיד הייתה שמחה בשביל אחרים. רבקה בת ה־13 הייתה מלאת שמחת חיים, ותמיד היה חשוב לה לשמח אחרים.

דוד בן ה־12 היה עדין נפש, והייתה לו תבונה של אדם מבוגר. הוא היה דואג לאמו כל הזמן. יהושוע בן ה־10 היה ילד יצירתי והיה במרכז העניינים כל הזמן. משה בן ה־8, ילד מתוק כדבש, לא הפסיק לחייך. הלימודים לא באו לו בקלות, אך הוא תמיד דחף את עצמו כדי להצליח. שרה בת ה־7 – כולם אהבו את התמימות שלה. הכל היה פתוח ואפשרי בפניה. יעקב בן ה־5 היה "הליצן" של המשפחה. מלא ביטחון. הוא השתלב עם האחים הגדולים למרות שזה לא היה מתאים לגילו.

אני אף פעם לא עוזב את הבית בשבת – אלא אם כן אני נוסע לישראל – אבל בשבת הזו הלכתי לכנס תורני במנהטן. בשבת בבוקר, אחרי התפילה, הלכתי לכנס, וראיתי שני שוטרים שמחכים לי. הם ביקשו ממני שאבוא איתם. לא הבנתי אם זה בצחוק או שזה עניין רציני, משום שמעולם לא הסתבכתי עם החוק. אמרתי להם: "מצטער, אני לא יכול לבוא אתכם. שבת היום". הם השיבו: "זה מקרה חרום. אתה חייב לבוא".

הם הודיעו לי שהיתה שריפה בבית ואשתי ובתי ציפורה בבית החולים. נכנסתי לרכב של המשטרה ובמקום לקחת אותי לבית החולים, לקחו אותי לתחנת המשטרה והתחילו לחקור אותי. ביקשתי מהם לקחת אותי לבית החולים ולדחות את החקירה לזמן אחר. הם רצו לעכב אותי כדי שגיסי יגיע למקום ויבשר לי את הבשורה הרעה במלואה. הוא הגיע עם ראש "המתעסקים" (ארגון המטפל בטרגדיות במדינת ניו־יורק), והוא בישר לי את הבשורה המרה, שלא רק שהן בבית חולים, אלא שכל שאר הילדים נפטרו.

לא הייתי מסוגל לבכות ברגע הזה, רק צעקתי צעקה גדולה ומרה לזמן ממושך. איש "הצלה" ניסה לתת לי זריקה הרגעה, אך סירבתי לקבלה.

לפני ההלוויה בניו־יורק הלכתי לבקר את אשתי ואת בתי, ששתיהן היו מורדמות בגלל הכוויות. בלוויה הייתי שבור לגמרי. אמרתי שם שהדרך להתמודד עם שואה שכזו, היא להיכנע כניעה מוחלטת לרצון של הקדוש ברוך הוא. טסתי לארץ כדי לקבור אותם בירושלים. בבית ההספד ראיתי את הגופות. רצתי ביניהן בבכי, נישקתי כל אחד מהילדים ואמרתי להם את המילים האחרונות שיש לי לכל אחד ואחד מהם.

התרשמתי מאוד מכך שעם ישראל היה איתי. זה מראה שבשורש הדבר כולנו מאוחדים, רק שעניינים של הבל משכיחים זאת מאיתנו. הנחמות שקיבלתי ושנגעו לליבי במיוחד וחיזקו אותי, היו סיפורים גדולים וקטנים. התקשר אליי אדם שסיפר לי שתיכנן להתחתן עם גויה, וכעת החליט לחזור בו. אחרים סיפרו לי שבעקבות מה שקרה הם חשו שברצונם להתחיל לשמור שבת. סיפרו לי שילדים בבתי הספר קיבלו עליהם להתחזק ולהשתדל להיות טובים יותר. אנשים שונים שהיו להם בעיות קשות שלא יכלו להתמודד איתם, אמרו שלאחר ששמעו על המקרה והאזינו להספד בהלוויה, זה סייע להם למזער את הבעיות שלהם לאופן שמאפשר להם כעת לחיות טוב יותר עם עצמם.

מה שהייתי רוצה לבקש מעם ישראל בעת הזו, שכל אחד יחקור לעומק בתוך עצמו – והרי כל אחד מכיר את עצמו וחסרונותיו – ושכל אחד ייקח לעצמו חיזוק בדבר שהוא מרגיש מוחלש בו. בין אם לשפר את ההתנהגות כלפי האחר, בין להתחזק בשמירת שבת או בטהרת המשפחה, זה מאוד אינדיבידואלי. שכל אחד ישפר את מה שהוא מסוגל לעמוד בו. זו תוכל להיות הנחמה שלי.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות"