כשהיינו ילדים בבית אבא, היו באים אלינו כל בני הדודים לליל הסדר. בני דודים שחלקם לא שמרו מצוות כלל. הם התקבלו בביתנו במאור פנים מיוחד, למרות שהם לא באו איתנו לתפילה בלילה או בבוקר, למרות שהם לא היו שומרים לא על הלכות כשרות ולא על הלכות שבת.
האמת היא שבתחילה לא העליתי כלל על דעתי שאחרי ליל הסדר הם כולם עולים על מכוניות ונוסעים ומחללים את החג. כל כך היינו ביחד כששרנו "מה נשתנה" ו"אחד מי יודע", וכל כך אנחנו שונים כשהם נוסעים אחרי ליל הסדר במכונית ומחללים את החג. כל כך היינו ביחד כששרנו "מה נשתנה" בשמחה, וכל כך אנחנו שונים כשהם למחרת הולכים למסעדה לא כשרה, ואולי אוכלים שם חמץ או טרף. כולם ביחד חובשים כיפות כל ליל הסדר וקוראים ביחד את ההגדה, כאילו כולנו דתיים מבטן ומלידה. ופתאום מתברר לי שהם לא ממש מתפללים ושומרים את החג.
כשעמדתי על דעתי באתי במרוצה אל אמא שלי, ושאלתי האם היא יודעת שהם נוסעים אחרי ליל הסדר במכונית מחוץ לעיר. היא ענתה לי בשאלה: האם אתה רוצה שהם ילכו לאכול במקום שיש בו גם לחם וגם מצה? האם אתה רוצה שבגללך הם יפסידו את כל קריאת ההגדה?
הקשיתי לה: אבל הם נוסעים בחג בגללנו! היא שלחה אותי לאבא, שהסביר לי כי אנחנו מציעים להם ללון בביתנו כל החג, והם לא חייבים לחלל שבת וחג. למרות שבמשך כל השנים הסתבר לנו שהם לא נשארים בביתנו, כולם נוסעים אחרי ליל הסדר במכונית לביתם.
למרות כל זאת, התאמץ מאוד הרב אליהו כדי שהאחים שלו והבנים שלהם ישמעו בליל הסדר על יציאת מצרים. באותם לילות פסח התברר לי כי החובה לספר על יציאת מצרים לארבעת הבנים, היא לא רק לארבעת הבנים שלך, היא גם לאחיך ולבנים של אחיך. היא כוללת את כל עם ישראל, גם אלה ששומרים שבת וגם אלה שלא. גם אלה שאוכלים כשר וגם אלה שלא. ואולי יש חובה מיוחדת לספר להם, כי יש חובה לספר לבן התם ולבן שאינו יודע לשאול. ואפילו לבן הרשע.
עברו שנים והמשפחה גדלה. הבית לא הספיק לכולם. אינני יודע איפה הם חוגגים היום את ליל הסדר. אני מקווה שהזיכרון המיוחד של אותם לילות סדר שמור בלבם כמו שהוא שמור בלבי.